ב.      ההתיישנות בדין האזרחי

4. סיווגה של ההתיישנות כזכות מהותית או דיונית

כלל נקוט בידינו מימים ימימה, כי הדין הוא הקובע מהם התנאים שבהם קמה לפלוני זכות משפטית כנגד אלמוני. וכל אימת, שהאחרון פגע בזכותו של הראשון שלא כדין, הרי שקמה לאותו הפלוני זכות לקבלת סעדים מתאימים שאף הם עפ"י דין, מאת בית המשפט המוסמך. ובמילים אחרות, זכות זו הינה "מה" שמגיע לתובע, דהינו - זכות מהותית.
לצידם של הזכויות המהותיות קבע המחוקק מה הם האמצעים והדרכים למימושן של אותן זכויות, כלומר "כיצד" יש להשיג את ה"מה"  המגיע לתובע / לבעל הזכות, אותם אמצעים ודרכים למימושן של הזכויות המהותיות הינן הזכויות הדיוניות. הוראות אלה המכונות "דיוניות" מתייחסות לסמכות בתי המשפט, לדרך הפניה אליהם על כל הכרוך בה, לסדר הדין בניהול המשפט, לדיני הראיות, להוצאתם לפועל של פסקי-דין ועוד.
על מנת לאבחן בין הדין המהותי לדין הדיוני יש לבחון האם אותה הזכות היא בעלת קיום עצמאי ללא קשר להליך השיפוטי או המדובר בדין "פרוצדורלי", המשמש ככלי עזר למימוש הדין המהותי.
אבחנה זו בין הוראה מהותית לדיונית באה לידי ביטוי בחוק ההתיישנות, אשר הוראות הדין בו הינן "דיוניות" ולא "מהותיות". ועל כן, מהווה "ההתיישנות" מחסום דיוני, שגם במקרה בו זכות התביעה מתבטלת או פוקעת מחמת התיישנות עדיין נותרת שרירה וקיימת הזכות המהותית.
 
5. טענת ההתיישנות כטענת הגנה בלבד, בדין האזרחי

במישור האזרחי משמשת טענת ההתיישנות כטענת הגנה מטעם הנתבע בלבד ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה מעם התובע.

סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע לאמור:
            "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה."

ועל כן, נתבע שרוצה לעשות שימוש בטענת הגנה של התיישנות, שומא עליו שיעלה אותה בהזדמנות הראשונה ובצורה ברורה ומפורשת. ככלל – העלאת טענת ההתיישנות בכתב הגנתו של הנתבע היא ההזדמנות הראשונה. ברם, לדבר זה יש חריגים, כגון במקרה בו הגיש הנתבע בקשה לסילוק על הסף של התובענה מכל טעם שלא יהיה, מוטל עליו לטעון את טענתו בדבר התיישנות התובענה כבר אז. קבלת טענת התיישנות תביא לדחיית התובענה על הסף ותהווה מחסום בפני הגשת תובענה חדשה באותה עילה.

עבור לדף הבא