ג.         ההתיישנות בדין הפלילי

6. ההתיישנות בדין הפלילי לעומת ההתיישנות בדין האזרחי

ראינו שבדין האזרחי, טענת ההתיישנות היא טענה מקדמית ונתבע שלא טען להתיישנות בהזדמנות הראשונה יראו אותו כמי שויתר עליה והוא לא יהיה רשאי להעלותה בשלב מאוחר יותר. אף בדין הפלילי, טענת התיישנות הינה טענה מקדמית המנויה יחד עם שאר הטענות המקדמיות בס' 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, (להלן: "החסד"פ"). סיבת היות טענת ההתיישנות טענה מקדמית הינה היות ושאלת ההתיישנות הינה שאלה חיצונית לחפותו או לאשמתו של האדם.
יחד עם זאת ולהבדיל מן הדין האזרחי, ניתן להעלות את טענת ההתיישנות בכל שלב של ההליך המשפטי, אף אם הנאשם הודה בעבירה המיוחסת לו, סעיף  9(א) לחסד"פ קובע לאמור:
            "באין הוראה אחרת לענין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום     ביצועה –          ...
  1. בחטא – שנה אחת."
     
    מלשון החוק עולה כי המדינה מנועה מלהעמיד אדם לדין פלילי על סמך עבירה שהתיישנה. בספרו של כב' השופט (בדימוס) זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל עמדת המחבר היא שצריך בית המשפט מיוזמתו שלו, אף אם הנאשם לא טען זאת, לבטל את כתב האישום, אם התברר לו כי העבירה התיישנה ואם התיישנות העבירה התבררה לאחר שלב ההקראה צריך בית המשפט לזכות את הנאשם.
    לעניין הבדל זה בין הדין הפלילי לאזרחי בכל הנוגע לדיני ההתיישנות יפים דבריו של בית המשפט העליון ב-ע"א 290/63 באומרו כי קיים הבדל רב בין ההתיישנות האזרחית לפלילית. בעוד שההתיישנות האזרחית היא זכותו הפרטית של הנתבע הרי שבהתיישנות הפלילית מדובר בעניינו וקניינו של הציבור.
    בהתייחסו לפסק-דין זה אומר כב' השופט ויתקון ז"ל ב-בג"צ 122/73 כי אין לגזור גזירה שווה בין המשפט האזרחי לפלילי ואין בניהן אף יחס של קל וחומר.
    תכלית ההתיישנות בפלילים מעלה טעמים דומים לטעמים להצדקת עיקרון ההתיישנות בדין האזרחי.
     
    הטעם הראשון -            
    טעם השכחה והמחילה, בחלוף הזמן, הולך ופג העניין הציבורי שבהעמדת העבריין לדין, עד שניהול ההליך הפלילי מתייתר. עמד על כך השופט זילברג בע"פ 290/63:
                "הנחה היא כי לאחר שעבר זמן מסוים, וההתרגשות הציבורית חלפה או חלשה, מן הראוי      'לשכוח' את מעשה העבירה ולא לטפל בה עוד... העניין הציבורי שיש לחברה במוסד    ההתיישנות הוא, כפי שראינו, הצורך החיוני בשיכחת העבר. הציבור, כמוהו כפרט היחיד,          אינו רוצה לחסות לעולם ועד בצל הזכרונות של עוונות ראשונים. רוצה הוא להשתחרר פעם   מן הזכרון המעיק של החטא הקדמון. לכן, כאשר זכרון העבירה, בהישחקו תחת גלגלי הזמן,   מתחיל קמעא קמעא לשוך ולהרדם, בא פורה שר של שכחה, הוא המחוקק הריבוני, ו'מיישן' אותה (את העבירה) כליל – 'התיישנות' תרתי-משמע – פן ושמא הדיון בעבירה הישנה יפתח      את הפצע שהגליד, וילבן מחדש את הסערה הציבורית שפרצה ושככה".
     
    הטעם השני  -                                   
    זכותו של הנאשם לסיום מהיר של ההליך הפלילי. כאשר אדם עובר           עבירה אך זו לא נחקרה והוא לא הועמד בגינה לדין, יש הצדקה בחלוף פרק זמן מסוים להסיר "עננה" זו של העמדה לדין מעל ראשו. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הסטיגמה החברתית הנלווית לנאשם בפלילים, שיבוש אורחות חייו, המשאבים בממון ובזמן שנאלץ הנאשם להשקיע להוכחת חפותו. חמורים הדברים ביותר במקרים בהם ננקטים כנגד הנאשם אמצעים לפני שנגזר דינו, דוגמת מעצר, ערובה או השעיה מתפקידו. 
    על הסוגיה של עינוי דין במשפט העברי עמד בהרחבה השופט אלון:
                "פגיעה חמורה ביותר נגרמת לו לאדם שדינו מתענה מעל לזמן ראוי וסביר המתבקש ומתחייב             לשם בירור מתון, צודק ומלא של דין ודברים הבאים בפני בית-המשפט. כך הוא בעניין אזרחי,     שאין אדם בא על זכותו וקניינו אלא כעבור שנים מרובות, ויש שאף למעלה מעשר שנות            ציפייה; ומכל שכן כך הוא בעניין פלילי, שצל ההרשעה וגזר-הדין מרחף מעליו שנים על גבי     שנים, ועיניו הוא ועיני משפחתו וידידיו רואות וכלות"
     
    הטעם השלישי -
    אינטרס בירור האמת. החשש כי בחלוף הזמן ראיות ייאבדו, וזיכרון העדים יעומעם. אין לדרוש מנאשם כי ישמור את ראיותיו לנצח, או לאלץ אותו לאסוף ראיות להגנתו זמן רב לאחר ביצוע העבירה וזאת על מנת שלא לפגוע בזכותו להוכיח את חפותו. לטעם זה יש אספקט נוסף מהפן הציבורי שכן, הימנעות מהרשעתם של חפים מפשע ובירור האמת הינם אינטרסים ציבוריים חיוניים ממדרגה ראשונה ובלשון בית המשפט בב"ש 838/84:        "הרשעת חף מפשע היא פגיעה כה עמוקה ומכאיבה בסדריו של ההליך הפלילי..."
    דברים ברוח זו מובאים לא אחת בפסיקה כך למשל בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, מסביר את הרציונאל שעומד מאחורי התיישנות העבירה ברצון לגרום לגורמי התביעה לנהוג ביעילות ובזמן סביר (ראה טעם רביעי להלן), ברצון שזכרון העדים יהיה רענן ובכך שחומר הראיות יהיה נגיש, ומעל לכל בכך:
                "שלא יתכן לרדוף אחרי הנאשם מעבר לפרק זמן סביר.  לא ייתכן שלנצח תאכל חרב העבירה             וניתן יהיה לבוא לנאשם בטרוניות".
     
    הטעם הרביעי –
                "להמריץ את רשויות האכיפה לסיים במהירות את הטיפול בעבירות ולא ל"מושכם" עד בלי   קץ. האינטרס הציבורי של מלחמה יעילה בפשיעה דורשת שמלאכת אכיפת הדין תתבצע   במהירות".
    אומנם סעיף 9(א) לחסד"פ הינו "ברירת המחדל" הקובע את תקופות ההתישנות בפלילים. ברם, באם ישנו הסדר אחר לעניין ההתיישנות הקבוע בחיקוק בדין הפלילי, גובר החיקוק הספציפי על סעיף 9(א) לחסד"פ. כך לדוג' בעבירות "השמדת עם" אין תקופת התיישנות כלל, דוג' נוספת הינה בס' 354 לחוק העונשין העוסק בעבירות מין אשר בוצעו בקטין ע"י בן משפחה ו/או אחראי אחר על הקטין, שם נקבע כי תקופת ההתיישנות תחל מעת שהקטין יגיע לגיל 28, וכן כאשר אדם יכול להגיש תלונה על עבירות מין שבוצעו בו ע"י בן משפחה עד גיל 38.
 

          עבור לדף הבא