א.      מבוא

1. מטרת חוק ההתיישנות
חוק ההתיישנות זהו חיקוק אשר מטרתו העיקרית לקבוע זמן גבולי לפתיחת הליכים משפטיים לשם מימוש זכות תביעה.
 
2. טעמים להצדקת עיקרון ההתיישנות
בדברי ההסבר לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הוזכרו שלושה טעמים להצדקת עיקרון ההתיישנות:
  1. הקושי לשמור, זמן רב מידי, על ראיות והוכחות.
  2. מהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה, בה חייב כל אדם לדעת מהן זכויותיו ומה הן חובותיו.
  3. השהייה ארוכה מידי בהגשת התביעה יש בה ריח של מחילה וויתור.
    לטעם הראשון התייחס ביהמ"ש העליון ב-ע"א 369/57 וכך נאמר שם:
                "חוקי ההתיישנות נעוצים בעיקר בקושי לשמור משך תקופה ארוכה מדי על ראיות ומסמכים, ומטבעם חייבים הם להיות חוקים נוקשים "
    לטעם השלישי התייחס ביהמ"ש העליון ב-ע"א 522/71 באומרו כי המנעות מעשיית פעולה לגביית חוב יש בו כדי להיות ראיה משכנעת לויתור או מחילה.
    יוצא איפה שחוקי ההתיישנות באים לסייע בידי הנתבע ולספק בידיו טענת הגנה.
    ב-ע"א 220/84 אמר נשיא ביהמ"ש העליון (בדימוס) אהרון ברק כך:
                "דינים אלה באים ליצור איזון עדין בין האינטרסים הלגיטימיים של הניזוק לבין האינטרסים   הלגיטימיים של המזיק, תוך שמירה על אינטרס הציבור"
     
    3. חוקי ההתיישנות באספקלריה של זכויות היסוד
    חוקי ההתיישנות מגבילים את זכות הגישה לערכאות אשר הוכרה במשפט הישראלי כזכות יסוד, אשר נגזרת מחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, וככל החוקים האחרים, קיימת אף בהתיישנות החזקה כי המחוקק לא התכוון לשלול זכות יסוד זו, אלא כנגד שיקולים כבדים וראויים.
    לעניין זה יפים דבריו של כב' הש' א. גרוניס (בתוארו ד'אז):
                "אין חולק כי זכות הגישה לערכאות שיפוטיות הינה זכות בסיסית ויסודית... בהיעדר              אפשרות לפנות לבית המשפט, לא יוכל אדם לזכות בסעד בגין פגיעה באיזו מזכויותיו              המהותיות, וממילא לא תהא נפקות אפקטיבית לזכויות אלה".