התיישנות דוחות חניה
בתחום: סדר דין אזרחי
 
 
 
עבודה סמינריונית
קוד: 3137
 
לתואר B.A. במשפטים
 
 
 
מוגש על ידי:
אדמוני שלומי חי
ת.ז. 033214784
 
בהנחיית: ד"ר כהן ריבי
                                                                                  יולי, 2013
 
 
 
 
 
 
 
 

אקדימן מילין
התיישנות, לכאורה נושא אזוטרי שעיסוק בו שמור כמעט בלעדית למשפטנים.
על אף היותו דין משפטי גרידא הוא הפך בעשור האחרון להיות נושא שעוסקים בו רבים. די להקליד באינטרנט את המילה התיישנות ותופתעו לגלות עשרות מאמרים, כתבות עיתונאיות, בלוגים וכו', עד שנדמה שלכל "זב חותם" יש מה להגיד בנידון.
כיצד הפך נושא זה להיות כה מרכזי בשיח המשפטי בארץ? התודה נתונה כמובן, לר עורך דין פשיטת רגל שויות המקומיות .
סיפורינו מתחיל עם המשבר הכלכלי שפקד את ארצנו איפשהו בשנת 2000. קיצוצים רוחביים של הממשלה הביאו בין היתר לקיצוץ משמעותי בתקציבם של הרשויות המקומיות . כך מצאו את עצמן הרשויות המקומיות מול בור תקציבי וחיפשו אחר כל מקור מימון נוסף. חיפשו ומצאו! בדיקה שטחית גילתה לכלכלני הרשויות  כי ישנו סעיף בספר התקציב בצד ההכנסות שיש בו כסף רב – הכנסות בגין קנסות. ברם ולמצער, מחדל מתמשך לאורך שנים רבות בגביית קנסות אלה יצר פער גדול ומשמעותי ביותר בין החובות הרשומים בספרי הרשות המקומית של מקבלי הקנסות, לסכום ששולם בפועל לרשויות המקומיות . ראו ועשו, כאחוזי אמוק התרוצצו הכלכלנים למחלקות הגבייה והחניה ודרשו גביה, גביה ושוב גביה!. כך החלו להישלח דרישות חוב רבות לאזרחים בגין קנסות חניה שלא שולמו שבתוספת כפלי הקנס, הריביות והוצאות שונות תפחו לחובות כבדים. אזרחים "שומרי חוק" רבים שנהגו שלא לשלם את חובותיהם נדהמו לגלות את הרשויות המקומיות נושפות בעורפיהם. מנגד גילו הרשויות המקומיות כי להוציא כסף "מהישראלים" לא יהיה פשוט כלל וכלל שכן שנים רבות השתרש המנהג שקנסות חניה אין צורך לשלם, פשוט כי הרשויות לא נוקטות בשום צעד. על רקע כל אלה החלו לצמוח כפטריות אחרי הגשם חברות הגביה למיניהן ומשרדי עורכי דין גדולים ומפוארים זיהו אף הם את הפוטנציאל הכלכלי והזדרזו להעמיד את שרותם הטוב לרשות הרשויות המקומיות. כך למעשה החל לצמוח הענף המגלגל מיליונים רבים בכל שנה.
כמו בכל סיפור טוב, גם כאן נתקלו גיבורינו הרשויות, חברות הגביה ומשרדי עורכי הדין בבעיה קשה. חלק לא מבוטל של דוחות החניה היו בני שנים רבות ולחלקם אף חגגו "בר-מצווה". ואם ננסח זאת בז'רגון המשפטי – התיישנו. כך נפתח פרק חדש ו"מפואר" בהתנהלות הרשויות ובאי כוחם כאשר האחרונים יועצים להתעלם מבעיה "קלה" זו שנקרתה בדרכם ל"אוצר הגנוז". התיישנות הסבירו במתק שפתיים זו טענת הגנה בלבד, ומשכך, כל עוד לא הועלתה ע"י החייב אין צורך לעצור את הליכי הגבייה. כמו כן סברו ובצדק רב, כי החייבים קרי האזרחים אינם בקיאים בחוק ובפסיקה ובתוספת מנגנון בירוקרטי מתיש יתקשו הנ"ל להוכיח את צדקתם.
הדבר הפך לשיחת היום ואזרחים רבים החלו לחפש אחרי כל שבב מידע שיעזור להם להיחלץ מחובותיהם לרשויות. בד בבד יצאו עו"ד לעזרת "האזרח הקטן" בעצות מעצות שונות חלקם טובות ואחרות אחיתופל וזאת תוך שהם מציעים את שירותיהם המעולים ו"שושן הבירה נבוכה".
פסקי דין רבים נכתבו, נהרות של דיו נשפכו בכתבי טענות והלכות שונות נפסקו. עבודת סמינריון זו באה במטרה לעשות קצת סדר בבלגן, ונסקרו בה מאות פסקי דין בכל הערכאות, בניסיון להציג את "הישן ואת החדש" בפסיקה. לבחון פרספקטיבות שונות בסוגיית ההתיישנות, לשאול שאלות ולעיתים אף להציע פתרונות.
 
 
 
 תוכן העניינים
 
חלק סעיף   עמ'
א.   מבוא 3
  1. מטרת חוק ההתיישנות 3
  2. טעמים להצדקת עקרון ההתיישנות 3
  3. חוקי ההתיישנות באספקלריה של זכויות היסוד 3
ב.   ההתיישנות בדין האזרחי 4
  4. סיווגה של ההתיישנות כזכות מהותית או דיונית 4
  5. טענת ההתיישנות כטענת הגנה בלבד בדין האזרחי 4
ג.   ההתיישנות בדין הפלילי 4
  6. ההתיישנות בדין הפלילי לעומת ההתיישנות בדין האזרחי 4
  7. קטיעת מירוץ ההתיישנות 6
  8. הזמן הקובע למניין תקופת ההתיישנות הפלילית 7
  9. ההתיישנות בדין הפלילי – מהותית או דיונית? 8
  10. שיהוי המשותף והמפריד בין שיהוי להתיישנות 8
ד.   התיישנות הודעת הקנס – הקדמה 8
  11. הוראות חוק רלוונטיות 8
  12. עבירת החניה חטא או עוון 9
  13 התיישנות הודעת הקנס – הכלל 9
  14. ההבחנה שבין התיישנות העבירה להתיישנות העונש 9
ה.   התיישנות העבירה 11
  15. סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי – אחריות בעל רכב 11
  16. החריג הקבוע בסעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי – סתירת החזקה 11
  17. סעיף 27ב לפקודת התעבורה – אחריות בעל רכב 12
ו.   התיישנות העונש 14
  18. המועד בו נעשה קנס לחלוט 14
  19. תקופת ההתיישנות – שלש שנים והמשך ביצוע העונש 14
ז.   סוגיות ומגמות בהתיישנות הודעת הקנס 15
  20. הקדמה 15
  21. חזקת המסירה – תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי 15
    21.1.   החזקה הקבועה בתקנה 44א 17
    21.2.   החזקה המנהלית 17
    21.3.   חוקיות תקנה 44א 20
  22. סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) 21
  23. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה לפי פקודת המסים (גביה) 24
  24. רשומה מוסדית 25
    24.1.    סקירת פסקי דין מעניינים לעניין הרשומה המוסדית 28
  25. עדכון כתובות להמצאת הודעות קנס ודרישות לתשלום חוב 30
  26. התיישנות הודעות הקנס בהליכי פשיטת רגל – עיכוב הליכים והפטר 31
ח.   סדרי דין 33
  27. התיישנות העבירה – סמכות עניינית 33
  28. התיישנות העונש – סמכות עניינית 34
ט.   תרופות 35
י.   משפט משווה 37
יא.   סיכום 39
 
 
 
א.      מבוא
1. מטרת חוק ההתיישנות
חוק ההתיישנות זהו חיקוק אשר מטרתו העיקרית לקבוע זמן גבולי לפתיחת הליכים משפטיים לשם מימוש זכות תביעה.[1]
 
2. טעמים להצדקת עיקרון ההתיישנות
בדברי ההסבר לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הוזכרו שלושה טעמים להצדקת עיקרון ההתיישנות[2]:
  1. הקושי לשמור, זמן רב מידי, על ראיות והוכחות.
  2. מהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה, בה חייב כל אדם לדעת מהן זכויותיו ומהן חובותיו[3].
  3. השהייה ארוכה מידי בהגשת התביעה יש בה ריח של מחילה וויתור.
לטעם הראשון התייחס ביהמ"ש העליון ב-ע"א 369/57 וכך נאמר שם:
            "חוקי ההתיישנות נעוצים בעיקר בקושי לשמור משך תקופה ארוכה מדי על ראיות ומסמכים, ומטבעם חייבים הם להיות חוקים נוקשים "[4]
לטעם השלישי התייחס ביהמ"ש העליון ב-ע"א 522/71[5] באומרו כי הימנעות מעשיית פעולה לגביית חוב יש בו כדי להיות ראיה משכנעת לויתור או מחילה.
יוצא איפה שחוקי ההתיישנות באים לסייע בידי הנתבע ולספק בידיו טענת הגנה.
ב-ע"א 220/84 אמר נשיא ביהמ"ש העליון (בדימוס) אהרון ברק כך:
            "דינים אלה באים ליצור איזון עדין בין האינטרסים הלגיטימיים של הניזוק לבין האינטרסים   הלגיטימיים של המזיק, תוך שמירה על אינטרס הציבור"[6]
 
3. חוקי ההתיישנות באספקלריה של זכויות היסוד
חוקי ההתיישנות מגבילים את זכות הגישה לערכאות אשר הוכרה במשפט הישראלי כזכות יסוד, אשר נגזרת מחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, וככל החוקים האחרים, קיימת אף בהתיישנות החזקה כי המחוקק לא התכוון לשלול זכות יסוד זו, אלא כנגד שיקולים כבדים וראויים.
לעניין זה יפים דבריו של כב' הש' א. גרוניס (בתוארו ד'אז):
            "אין חולק כי זכות הגישה לערכאות שיפוטיות הינה זכות בסיסית ויסודית... בהיעדר           אפשרות לפנות             לבית המשפט, לא יוכל אדם לזכות בסעד בגין פגיעה באיזו מזכויותיו         המהותיות, וממילא לא תהא נפקות אפקטיבית לזכויות אלה"[7].
 
 
ב.      ההתיישנות בדין האזרחי
4. סיווגה של ההתיישנות כזכות מהותית או דיונית
כלל נקוט בידינו מימים ימימה, כי הדין הוא הקובע מהם התנאים שבהם קמה לפלוני  עורך דין פשיטת רגל זכות משפטית כנגד אלמוני. וכל אימת, שהאחרון פגע בזכותו של הראשון שלא כדין, הרי שקמה לאותו הפלוני זכות לקבלת סעדים מתאימים שאף הם עפ"י דין, מאת בית המשפט המוסמך. ובמילים אחרות, זכות זו הינה "מה" שמגיע לתובע, דהינו - זכות מהותית.
לצידם של הזכויות המהותיות קבע המחוקק מה הם האמצעים והדרכים למימושן של אותן זכויות, כלומר "כיצד" יש להשיג את ה"מה"  המגיע לתובע / לבעל הזכות, אותם אמצעים ודרכים למימושן של הזכויות המהותיות הינן הזכויות הדיוניות. הוראות אלה המכונות "דיוניות" מתייחסות לסמכות בתי המשפט, לדרך הפניה אליהם על כל הכרוך בה, לסדר הדין בניהול המשפט, לדיני הראיות, להוצאתם לפועל של פסקי-דין ועוד.
על מנת לאבחן בין הדין המהותי לדין הדיוני יש לבחון האם אותה הזכות היא בעלת קיום עצמאי ללא קשר להליך השיפוטי או המדובר בדין "פרוצדורלי", המשמש ככלי עזר למימוש הדין המהותי.
אבחנה זו בין הוראה מהותית לדיונית באה לידי ביטוי בחוק ההתיישנות, אשר הוראות הדין בו הינן "דיוניות" ולא "מהותיות". ועל כן, מהווה "ההתיישנות" מחסום דיוני, שגם במקרה בו זכות התביעה מתבטלת או פוקעת מחמת התיישנות עדיין נותרת שרירה וקיימת הזכות המהותית.
 
5. טענת ההתיישנות כטענת הגנה בלבד, בדין האזרחי
במישור האזרחי משמשת טענת ההתיישנות כטענת הגנה מטעם הנתבע בלבד ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה מעם התובע.
סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע לאמור:
            "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה."
ועל כן, נתבע שרוצה לעשות שימוש בטענת הגנה של התיישנות, שומא עליו שיעלה אותה בהזדמנות הראשונה ובצורה ברורה ומפורשת. ככלל – העלאת טענת ההתיישנות בכתב הגנתו של הנתבע היא ההזדמנות הראשונה. ברם, לדבר זה יש חריגים, כגון במקרה בו הגיש הנתבע בקשה לסילוק על הסף של התובענה מכל טעם שלא יהיה, מוטל עליו לטעון את טענתו בדבר התיישנות התובענה כבר אז. קבלת טענת התיישנות תביא לדחיית התובענה על הסף ותהווה מחסום בפני הגשת תובענה חדשה באותה עילה.
 
ג.         ההתיישנות בדין הפלילי
6. ההתיישנות בדין הפלילי לעומת ההתיישנות בדין האזרחי
ראינו שבדין האזרחי, טענת ההתיישנות היא טענה מקדמית ונתבע שלא טען להתיישנות בהזדמנות הראשונה יראו אותו כמי שויתר עליה והוא לא יהיה רשאי להעלותה בשלב מאוחר יותר. אף בדין הפלילי, טענת התיישנות הינה טענה מקדמית המנויה יחד עם שאר הטענות המקדמיות בס' 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, (להלן: "החסד"פ"). סיבת היות טענת ההתיישנות טענה מקדמית הינה היות ושאלת ההתיישנות הינה שאלה חיצונית לחפותו או לאשמתו של האדם.
יחד עם זאת ולהבדיל מן הדין האזרחי, ניתן להעלות את טענת ההתיישנות בכל שלב של ההליך המשפטי, אף אם הנאשם הודה בעבירה המיוחסת לו, סעיף  9(א) לחסד"פ קובע לאמור:
            "באין הוראה אחרת לענין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום     ביצועה –          ...
  1. בחטא – שנה אחת."
 
מלשון החוק עולה כי המדינה מנועה מלהעמיד אדם לדין פלילי על סמך עבירה שהתיישנה. בספרו של כב' השופט (בדימוס) זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל עמדת המחבר היא שצריך בית המשפט מיוזמתו שלו, אף אם הנאשם לא טען זאת, לבטל את כתב האישום, אם התברר לו כי העבירה התיישנה ואם התיישנות העבירה התבררה לאחר שלב ההקראה צריך בית המשפט לזכות את הנאשם.
לעניין הבדל זה בין הדין הפלילי לאזרחי בכל הנוגע לדיני ההתיישנות יפים דבריו של בית המשפט העליון ב-ע"א 290/63 באומרו כי קיים הבדל רב בין ההתיישנות האזרחית לפלילית. בעוד שההתיישנות האזרחית היא זכותו הפרטית של הנתבע הרי שבהתיישנות הפלילית מדובר בעניינו וקניינו של הציבור.
בהתייחסו לפסק-דין זה אומר כב' השופט ויתקון ז"ל ב-בג"צ 122/73 כי אין לגזור גזירה שווה בין המשפט האזרחי לפלילי ואין בניהן אף יחס של קל וחומר.
תכלית ההתיישנות בפלילים מעלה טעמים דומים לטעמים להצדקת עיקרון ההתיישנות בדין האזרחי.
 
הטעם הראשון -            
טעם השכחה והמחילה, בחלוף הזמן, הולך ופג העניין הציבורי שבהעמדת העבריין לדין,  עורך דין פשיטת רגל עד שניהול ההליך הפלילי מתייתר. עמד על כך השופט זילברג בע"פ 290/63:
            "הנחה היא כי לאחר שעבר זמן מסוים, וההתרגשות הציבורית חלפה או חלשה, מן הראוי      'לשכוח' את מעשה העבירה ולא לטפל בה עוד... העניין הציבורי שיש לחברה במוסד    ההתיישנות הוא, כפי שראינו, הצורך החיוני בשיכחת העבר. הציבור, כמוהו כפרט היחיד,          אינו רוצה לחסות לעולם ועד בצל הזכרונות של עוונות ראשונים. רוצה הוא להשתחרר פעם   מן הזכרון המעיק של החטא הקדמון. לכן, כאשר זכרון העבירה, בהישחקו תחת גלגלי הזמן,   מתחיל קמעא קמעא לשוך ולהרדם, בא פורה שר של שכחה, הוא המחוקק הריבוני, ו'מיישן' אותה (את העבירה) כליל – 'התיישנות' תרתי-משמע – פן ושמא הדיון בעבירה הישנה יפתח      את הפצע שהגליד, וילבן מחדש את הסערה הציבורית שפרצה ושככה".
 
הטעם השני  -                                   
זכותו של הנאשם לסיום מהיר של ההליך הפלילי. כאשר אדם עובר           עבירה אך זו לא נחקרה והוא לא הועמד בגינה לדין, יש הצדקה בחלוף פרק זמן מסוים להסיר "עננה" זו של העמדה לדין מעל ראשו. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הסטיגמה החברתית הנלווית לנאשם בפלילים, שיבוש אורחות חייו, המשאבים בממון ובזמן שנאלץ הנאשם להשקיע להוכחת חפותו. חמורים הדברים ביותר במקרים בהם ננקטים כנגד הנאשם אמצעים לפני שנגזר דינו, דוגמת מעצר, ערובה או השעיה מתפקידו. 
על הסוגיה של עינוי דין במשפט העברי עמד בהרחבה השופט אלון:
            "פגיעה חמורה ביותר נגרמת לו לאדם שדינו מתענה מעל לזמן ראוי וסביר המתבקש ומתחייב             לשם בירור מתון, צודק ומלא של דין ודברים הבאים בפני בית-המשפט. כך הוא בעניין אזרחי,     שאין אדם בא על זכותו וקניינו אלא כעבור שנים מרובות, ויש שאף למעלה מעשר שנות            ציפייה; ומכל שכן כך הוא בעניין פלילי, שצל ההרשעה וגזר-הדין מרחף מעליו שנים על גבי     שנים, ועיניו הוא ועיני משפחתו וידידיו רואות וכלות"
 
הטעם השלישי -
אינטרס בירור האמת. החשש כי בחלוף הזמן ראיות ייאבדו, וזיכרון העדים יעומעם. אין לדרוש מנאשם כי ישמור את ראיותיו לנצח, או לאלץ אותו לאסוף ראיות להגנתו זמן רב לאחר ביצוע העבירה וזאת על מנת שלא לפגוע בזכותו להוכיח את חפותו. לטעם זה יש אספקט נוסף מהפן הציבורי שכן, הימנעות מהרשעתם של חפים מפשע ובירור האמת הינם אינטרסים ציבוריים חיוניים ממדרגה ראשונה ובלשון בית המשפט בב"ש 838/84:        "הרשעת חף מפשע היא פגיעה כה עמוקה ומכאיבה בסדריו של ההליך הפלילי..."
דברים ברוח זו מובאים לא אחת בפסיקה כך למשל בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, מסביר את הרציונאל שעומד מאחורי התיישנות העבירה ברצון לגרום לגורמי התביעה לנהוג ביעילות ובזמן סביר (ראה טעם רביעי להלן), ברצון שזכרון העדים יהיה רענן ובכך שחומר הראיות יהיה נגיש, ומעל לכל בכך:
            "שלא יתכן לרדוף אחרי הנאשם מעבר לפרק זמן סביר.  לא ייתכן שלנצח תאכל חרב העבירה             וניתן יהיה לבוא לנאשם בטרוניות".
 
הטעם הרביעי –
            "להמריץ את רשויות האכיפה לסיים במהירות את הטיפול בעבירות ולא ל"מושכם" עד בלי   קץ. האינטרס הציבורי של מלחמה יעילה בפשיעה דורשת שמלאכת אכיפת הדין תתבצע   במהירות".
אומנם סעיף 9(א) לחסד"פ הינו "ברירת המחדל" הקובע את תקופות ההתישנות בפלילים. ברם, באם ישנו הסדר אחר לעניין ההתיישנות הקבוע בחיקוק בדין הפלילי, גובר החיקוק הספציפי על סעיף 9(א) לחסד"פ. כך לדוג' בעבירות "השמדת עם" אין תקופת התיישנות כלל, דוג' נוספת הינה בס' 354 לחוק העונשין העוסק בעבירות מין אשר בוצעו בקטין ע"י בן משפחה ו/או אחראי אחר על הקטין, שם נקבע כי תקופת ההתיישנות תחל מעת שהקטין יגיע לגיל 28, וכן כאשר אדם יכול להגיש תלונה על עבירות מין שבוצעו בו ע"י בן משפחה עד גיל 38.
 
7. קטיעת מרוץ ההתיישנות
ראינו לעיל כי  כאשר יש סיבה ממשית ובעלת משקל להארכת תקופת ההתיישנות אזי הטעמים  עורך דין פשיטת רגל העומדים בבסיס תקופת ההתיישנות ידחו מפניהם. כמו כן, קיימים טעמים שונים המצדיקים את קטיעת מרוץ ההתיישנות. זאת בעיקר במקרים בהם הנאשם מתחמק מן הדין, ובכך משמיט את הקרקע מתחת לנימוקי ההתיישנות, גם במקרה בו עומדת לאדם מניעה חוקית להעמדתו לדין כגון חסינות דיונית, דוגמת החסינות מהם נהנים חברי-כנסת, יש הצדקה לקטיעת מרוץ ההתיישנות.
טעם נוסף, לקטיעת מרוץ ההתיישנות הוא כאשר מתעורר הצורך ע"י הרשויות החוקרות לבצע פעולות חקירה מורכבות הלוקחות זמן רב יותר מזה שמאפשרת תקופת ההתיישנות (הרציונאל במקרה זה הוא שהאדם שיודע שכנגדו מנוהלת חקירה, מצופה ממנו שישמור על ראיותיו). 
במילים אחרות כל אימת שאין בכוחה של התביעה להעמיד לדין את העבריין בשל מניעה "חיצונית", אשר לא תלויה במעשי התביעה וכאשר התביעה פועלת בצורה סבירה  (להבדיל מחדלונה), ייטה ביהמ"ש לקטוע את מרוץ ההתיישנות ביתר קלות והטעמים שהובאו לעיל המצדיקים את עקרון ההתיישנות בפלילים ידחו מפניהם.   
בבג"צ 6972/96 ניתנה הפרשנות התכליתית לקטיעת מרוץ ההתיישנות:
            "פרשנות תכליתית מחייבת לפרש את החוק כך שאין מירוץ ההתיישנות נקטע אלא בהתקיים             הצדקה עניינית לכך. הצדקה כזו אינה קיימת כשלפני התביעה מונח כל חומר החקירה, וכל שנותר עליה לעשות הוא להפעיל בזריזות את שיקול-דעתה, אם יש בחומר כדי להגיש כתב-   אישום. פרשנות זו מתיישבת עם זכותו של החשוד לקיום הליך מהיר, ואין היא כופה על             התביעה גזירה שאינה יכולה לעמוד בה. פרשנות אחרת תביא לעינוי דין, היא אינה מתיישבת           עם כבודו של החשוד, ולא עם הטעם התועלתני העומד בבסיס ההתיישנות".  
יפים גם דבריה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בפסק-דין זה, באומרה:
            " (1) תקופות ההתיישנות הקבועות בחוק אמורות לשקלל את האינטרס הציבורי שבהעמדה   לדין עם האינטרס הציבורי והאישי של הנאשם במניעת עינוי דין ועיוות דין. אלא שבקביעת    תקופות ההתיישנות המשתנה לפי הקבוצה שאליה משתייכת העבירה – חטא, עוון ופשע – יש             מידת-מה של שרירות. מידת טשטוש הראיות והעניין שיש לחברה בהעמדה לדין עשויים       להשתנות ממקרה למקרה, אף בעבירות המסווגות באותה קטגוריה. לפיכך, אין מקום לראות   בתקופות ההתיישנות הקבועות בחוק משום קביעה איכותית, אשר כל סטייה ממנה בדרך       פרשנות תערער בהכרח את איזון האינטרסים הראוי בין השיקולים השונים.  (2) אף שיש מקום          לראות את ההתיישנות של עבירות פליליות כנגזרת מזכות היסוד של האדם לכבוד, לחירות     ולמשפט הוגן, אין היא זכות "טבעית" של החשוד בעבירה "
סעיף 9(ג) לחסד"פ, היא הוראת החוק המרכזית בעניין זה. כאשר היא קובעת כדלקמן:
            "בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי   חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום        ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית           המשפט, הכל לפי המאוחר יותר".
יודגש ויובהר, עבירת חטא, מתיישנת בלא תלות באירוע מנתק, זאת להבדיל מעבירות עוון ופשע, בהם כאשר מתקיים אירוע מנתק נקטע מרוץ ההתיישנות.
 
8. הזמן הקובע למניין תקופת ההתיישנות הפלילית
לעניין התיישנות העבירה, מניין הימים מתחיל מיום ביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום בבית המשפט. יחד עם זאת סעיף 92 לחסד"פ קובע כי במצב דברים בו נדרשת התביעה לתקן את כתב האישום אחרי שחלפה תקופת ההתיישנות ניתן לה לעשות כן באם בזמן הגשת הכתב האישום לבית המשפט לא התיישנה העבירה. קרי, התיקון יעשה למפרע לזמן הגשתו.
 
9. ההתיישנות בדין הפלילי – מהותית או דיונית?
בניגוד לדין האזרחי בה נחשבת ההתיישנות זכות דיונית, בדין הפלילי המדובר בזכות שלעיתים דיונית עורך דין פשיטת רגל  ולעיתים מהותית. כך לא ניתן לסבור כי במצב של התיישנות העבירה לא נעברה עבירה, אלא, העבירה עומדת בתוקפה אך דיני ההתיישנות אינם מאפשרים להעמיד את אותו האדם לדין בגין אותה עבירה שנשארת שרירה וקיימת. כאשר אנחנו בוחנים את הטעמים שהובאו לעיל ואת הרציונאל שעומד מאחוריהם הרי שבנוגע להעדר העניין הציבורי בחלוף הזמן, הרי שמדובר בזכות מהותית, אבל הטעמים של מניעת עינוי דין, הקושי בברור האמת בחלוף זמן מביאים למסקנה ההפוכה כי המדובר בדין דיוני. לאידך גיסא, סעיף 9(א) לחסד"פ נוקט לשון של דין מהותי בקובעו שאין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם חלפה תקופת ההתיישנות. וזאת גם במצב דברים בו אותו אדם ניגש מיוזמתו ומודה בעברות בהם ביצע ואף אם הוא מעוניין לעמוד לדין. מכל מקום, הפסיקה חלוקה בדעתה לעניין ההגדרה הנכונה שיש ליתן להתיישנות בדין הפלילי וראה לעניין זה גם: בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ''ד נב(2) 542 (16.06.1998) בסע' 13;
 
10. שיהוי, המשותף והמפריד בין שיהוי להתיישנות
דוקטרינת השיהוי הגיעה אלינו מן המשפט האנגלי, מכוח סימן 46 לדבר המלך במועצתו לארץ ישראל, 1922-1947; בפסיקה רואים בסעד השיהוי כסעד מן הצדק. בעיקר נפוצה טענת השיהוי בבקשות בעין, ובהסתמך על הדין האנגלי נחשב הסעד בעין במשפט הישראלי כסעד הניתן על-פי היושר.
בהתייחסו לכך אומר ביהמ"ש ב-ע"א 167/51:
            "תחת זאת ישים בית המשפט את הדגש על השאלה, אם התובע אשם בשיהוי, לפי הלכות    השיהוי שפותחו על-ידי בתי-המשפט-של-יושר. בתביעה כזאת משמשת תקופת ההתיישנות        החוקית לכל היותר כקנה מידה, בו יוכל בית המשפט להיעזר על-פי שיקול דעתו, כאשר דיני     השיהוי דורשים תקופה מסוימת, אך לא כהלכה מחייבת."
 
ד.      התיישנות הודעת הקנס - הקדמה
שתי עילות לנו להתיישנות הודעת הקנס, התיישנות מחמת התיישנות העבירה והתיישנות מחמת התיישנות ביצוע העונש. התמצאות בדינים השונים הרלוונטיים לעניין התיישנות הודעות הקנס אינה מלאכה קלה ופשוטה כלל ועיקר. הטוען להתיישנות נדרש להתמצא בשורה ארוכה של חוקים, תקנות ופקודות, אשר שזורים זה בזה לכדי מארג מורכב למדי. לא זו אף זו,  הקהילה המשפטית, עורכי הדין וכן בתי המשפט, נאלצים לא אחת לעסוק בסוגיות שטרם נקבעה בהן הלכה מפורשת.
 
11. הוראות החוק הרלוונטיות
על מנת להבין את מורכבות הסוגיות אנו נדרשים תחילה להכיר, הכר היטב את הוראות החוק,  שיש להם נגיעה לענייננו. להלן  הוראות החוק הרלוונטיות:
חוק העונשין, תשל"ז-1977; (להלן: "חוק העונשין")
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; (להלן: "החסד"פ")
חוק בית המשפט [נוסח משלוב], התשד"מ-1984; (להלן: "חוק בתי המשפט")
חוק הדואר, התשמ"ו-1986; (להלן: "חוק הדואר")
חוק עדכון כתובות, התשס"א-2005; (להלן: "חוק עדכון כתובות")
פקודת המסים (גביה);
פקודת התעבורה [נוסח חדש]; (להלן: "פקודת התעבורה")
פקודת הראיות [נוסח חדש], התשלא-1971; (להלן: "פקודת הראיות")
פקודת העיריות [נוסח חדש]; (להלן: "פקודת העיריות")
פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980;  (להלן: "פקודת פשיטת הרגל")
תקנות התעבורה, תשכ"א-1961; (להלן: "תקנות התעבורה")
תקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974; (להלן: "תסד"פ")
תקנות סדר הדין האזרחי, תשל"ד-1984; (להלן: "תסד"א")
הנחיות היועמ"ש לפי פקודת המסים (גביייה)-הנחיה 7.1002 מיום 25.04.2012; (להלן: "ההנחיה")
להוראות חוק אלה ונוספות נדרש במהלך המאמר כולו לפי העניין.
 
12. עבירת החניה חטא או עוון
לאחר תיקון 51[8] חזרו עבירות התעבורה להיות עבירות עוון ולא חטא[9]. להגדרת עבירות  עורך דין פשיטת רגל החניה כחטא או כעוון משמעות רבת משקל לעניינינו היות ועבירת חטא מתיישנת כעבור 3 שנים בעוד עבירת תעבורה מתיישנת כעבור 10 שנים.  חוקי העזר העירוניים שבהם קבועים עבירות החניה למניהן הותקנו מכוח פקודת התעבורה סעיפים 77(א)(2) ו-(3) וכן סעיף 1 לפקודת התעבורה קובע כי : "עבירה על פי פקודה זו ועל התקנות, לרבות חוקי העזר שהותקנו לפיה". לפיכך, היינו יכולים לסבור כי דין עבירות החניה כדין עבירות התעבורה.  ברם, לא כך הם פני הדברים[10] זאת כיוון שסעיף 254 לפקודת העיריות קובע מפורשות כי העובר על חוקי העזר, "דינו – קנס של 3,300 ש"ח..." והיות, שהוראת חוק זו היא הוראת חוק ספציפית אזי היא גוברת על הוראת החוק הכללית הקבועה בסעיף 62 לפקודת התעבורה, לפיה (לאחר תיקון 51) עבירות התעבורה הן "עוון".
מהאמור עולה כי סיווגם של קנסות החניה נשאר כשהיה.
 
13. התיישנות הודעות קנס - הכלל.
העבירה מתיישנת כעבור שנה מיום שהודעת קנס נעשה חלוט ואילו העונש מתיישן תוך 3 שנים באם לא ביצעה הרשות  (להלן: "הרשות" ו/או "הרשויות") פעילות לגביית החוב בפרקי זמן הקצרים מ 3 שנים.
 
14. ההבחנה שבין התיישנות העבירה להתיישנות העונש
בבואנו לבחון האם ניתן לבטל דו"ח חניה בעילה של התיישנות אנו נדרשים תחילה לבחון האם מדובר בהתיישנות העבירה או בהתיישנות העונש. ודוק: הוראות החוק הנוגעות להתיישנות העבירה שונות מהוראות החוק הנוגעות להתיישנות העונש. כפי שיובא בהמשך בית המשפט לא יעשה הבחנה זו בעבור הטוען להתיישנות וטענת ההתיישנות עלולה להידחות מטעם זה בלבד, ישנם אומנם מקרים בהם בית המשפט יבצע הבחנה זו בעצמו ומיוזמתו אך הדבר יהיה בבחינת חסד שעשה איתנו בית המשפט.
כפי שנראה אף עורכי-דין מיומנים ולא רק הדיוטות, עלולים לשגות בעניין זה ולא לבצע את האבחנה הנדרשת. ויוער תחילה, כי רוב המקרים בפסיקה בהם טענת התיישנות נידחת בשל חוסר הבחנה בין התיישנות העבירה והתיישנות העונש הוא בד"כ בסוג הליכים אזרחיים בהם הצד שמעלה טענת התיישנות פותח בהליכים אלו, דוג' המרצת פתיחה, תובענה בהליכים אזרחיים וכד'. שונים הם פני הדברים באם טענה זו נטענת במסגרת טענות ההגנה במשפט הפלילי, לדוג' במסגרת משפט פלילי בשל הגשת כתב אישום על עבירת חנייה.
כפי שכבר צוין לעיל, התיישנות העבירה שונה בתכלית מהתיישנות העונש, לא דין הראשונה כדין האחרונה, הוראות החוק ואף הראיות הנדרשות להוכחת ההתיישנות או אי ההתיישנות, שונות בתכלית, עד שלעיתים נדמה כי המשותף היחיד ביניהן הוא שמם. על מנת להבין את השוני שבין התיישנות העבירה להתיישנות העונש יש להבין תחילה את השלבים שעובר, הודעת הקנס.
שלב ראשון –   הזנת פרטי הרכב שחנה בניגוד לחוק והעבירה ע"י הפקח העירוני
הזנת פרטי הרכב שחנה בניגוד לחוק וסעיף העבירה ע"י הפקח הרשות ג"ע טופס 8א. יצויין כי בשלב זה אין חובה לציין את שם בעל הרכב או הנהג מבצע העבירה ודי ברישום מספר הרכב בלבד.[11]
שלב שני – הצמדה
לאחר מכן, הפקח יצמיד את הודעת הקנס ע"ג הרכב שחנה בניגוד לחוק. לעיתים משתמשת הרשות  ב עורך דין פשיטת רגל מינוח – הצמדה או הדבקה, יודגש כי אומנם הרשות רשאית לעשות כן, ברם אין הדבר מהווה המצאה כדין במקום בו לא שולם הקנס במועד הקבוע בהודעת הקנס[12].
שלב שלישי – משלוח בדואר רשום     
לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת קנס חדשה[13]. יודגש, הודעת קנס זו חייבת להשלח לבעל הרכב בדואר רשום ולא די במשלוח בדואר רגיל.[14]
שלב רביעי – הודעת הקנס הפכה לחלוטה
אם אף לאחר משלוח הודעת הקנס בדואר רשום לא הוגשה בקשה להשפט או הקנס לא שולם במועד שנקבע ע"ג הודעת הקנס, יהפוך הקנס לחלוט ודינו כדין פסק-דין שניתן כנגד בעל הרכב, אלא אם כן, יוכיח בעל הרכב כי לא קיבל את הודעת הקנס מסיבות שאינן תלויות בו.
שלב חמישי – הליכי גבייה
מיום שהודעת הקנס הפכה לחלוט, תחל הרשות בהליכי גבייה. מרגע זה ואילך, "הקנס" הופך ל"חוב". ו"מבצע העבירה" ו/או "הנאשם" הופך ל"חייב".
בנק' זו מתבצע למעשה המעבר מן המישור הפלילי למישור האזרחי, ומכאן ואילך לא יחול הדין הפלילי אלא הדין האזרחי. (אלא אם כן, תטען טענה כלפי העבירה ו/או התיישנות העבירה).
סקירה זו, הינה סקירה כללית, שמטרתה לתת מבט על, מבט כוללני וגס על השלבים השונים שעובר כאמור דו"ח החניה. מכאן ואילך, נתחיל לבחון את השלבים השונים הנוגעים לעניינינו, התיישנות הודעות קנס, מטבע הדברים נתמקד בעיקר בשלבים השלישי והחמישי.
השלב הראשון והשני, אינם מעניינו של מאמר זה, נתמקד איפה בשלב השלישי ואילך.
 
ה.     התיישנות העבירה
15. סעיף 225א לחסד"פ – אחריות בעל רכב
סעיף 225א(א) לחסד"פ קובע כי לא תשלח הודעת תשלום קנס[15] באם עברה שנה מיום ביצוע עבירת הקנס[16].  הודעת תשלום הקנס חייבת להשלח תוך שנה מיום ביצוע העבירה לבעל הרכב הרשום ברשיון הרכב[17] וזאת כאמור לעיל בלא כל תלות באירוע מנתק.
על-פי דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 11), תשמ"ט, בעמ' 102, סעיף 1, מטרת הסעיף הנ"ל הוא להשוות את תקופת ההתיישנות הקבועה לעבירות קנס וברירת משפט לזו הקבועה לעבירות חטא, הקלות ביותר ולפיכך, נקבע כי תקופת ההתיישנות לעבירות קנס וברירת משפט תהיה שנה אחת בלבד מיום ביצוע העבירה ולאחריו לא ניתן יהיה למסור הודעת תשלום קנס.
ברע"פ 389/06[18] העלה המערער עורך דין במקצועו טענה מעניינת. לטענתו באם לא הוגש כתב האישום פיזית בתוך שנה לבית המשפט העבירה התיישנה ולא די במשלוח הודעת תשלום קנס תוך שהוא מפנה את בית המשפט לתקנה 44ג לתקנות סדר הדין האזרחי, תשל"ד-1984. בית המשפט העליון דחה טענה זו תוך שהוא קובע שמלשון תקנה 44ג ניתן ללמוד כי הדגש הוא דווקא על ההמצאה החוקית של ההזמנה למשפט ובעניינו של הודעת תשלום הקנס ולא של הגשתה הפיזית לבית המשפט.
בית המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור בעפ"א 23016-09-11[19] מבטל את החלטת בית המשפט קמא שקבע כי לכלל האמור בסעיף 225א בדבר החובה לשלוח הודעת תשלום קנס בתוך שנה מיום ביצוע העבירה, יש חריג, בסעיף 225א(ב). כאשר החריג זה חל במצב דברים בו לא נשלחה בתוך שנה הודעת תשלום קנס אך בית המשפט מורה על שיפוט באיחור של מי שלכאורה עבר את עבירת החניה. בית המשפט המחוזי קובע כי אין בכך ממש וכי בכל מקרה ההליך הפותח הוא שליחת הודעת תשלום הקנס החייבת להיות בתוך שנה מיום ביצוע העבירה, הא ותו לא. לא זו אף זו, בית המשפט נדרש לדון בטענה כי אומנם אין חולק כי הודעות תשלום הקנס לא נמסרו למערער בתוך שנה אך לטענת הרשות  "האשמה" לכך נעוצה במערער וקובע שאין כל נפקות בכל הנוגע לסוגיית התיישנות העבירות האם יש או אין אשמה של המערער. אלא, המדובר במבחן אובייקטיבי לחלוטין. האם הומצאה הודעת הקנס בתוך פרק הזמן שקבע המחוקק או לא.
 
16. החריג הקבוע בסעיף 225א לחסד"פ –  סתירת החזקה.
חריג לדבר, ניתן לשלוח את הודעת הקנס תוך שנתיים ימים למבצע עבירת החניה באם יוכיח בעל הרכב כי האחריות לביצוע עבירת החניה לא היתה מוטלת עליו, לשם כך על בעל הרכב להוכיח אחד משלשת אלה[20]: (1) מי נהג ברכב בעת ביצוע עבירת החניה, (2) למי נמסרה החזקה ברכב, (3) הרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. בע"א 31/85[21]  קבע בית המשפט העליון כי על בעל רכב מוטלת חובת ההוכחה להצביע מי נהג ברכב בעת ביצוע עבירת התנועה או לשכנע את בית המשפט כי הרכב נגנב ממנו וזאת גם במצב דברים בו בית המשפט שוכנע כי לא בעל הרכב הוא שביצע את העבירה. כל עוד לא עשה כן, יראו את בעל הרכב כמי שביצע את העבירה. בית משפט מבסס קביעתו זו על סעיף 69ב(א) לפקודת התעבורה אשר הוחלף בס' 27ב – אחריות בעל רכב,[22] תוך שהוא מסתמך בפסיקתו גם על דבריו של כב' השו' העליון לנדוי בע"א 20/64[23], הקובע את החזקה שבהעדר הוכחה סותרת הרי שהנוהג ברכב הוא בעליו או הנוהג ברשותו[24].
 
17. סעיף 27ב לפקודת התעבורה- אחריות בעל רכב
השו' העליון זילברג בע"א 259/63[25] המבאר את מהות החזקה כי בעל הרכב הוא זה שנהג ברכב בהסתמכו על הרציונאל כי בעל רכב בדרך כלל יודע מי עושה שימוש ברכבו וכאשר בעל רכב טוען טענה שהוא לא יודע מי נהג ברכבו הרי זו טענה בלשון[26] בית המשפט בלתי רגילה ויוצאת מהכלל ועליו להוכיח את הדבר. בפסק-דין מודיעים[27] נידונה השאלה מה הדין במקרה בו בעל הרכב הוא תאגיד ונקבע כי אין כל הבדל רלוונטי בין על רכב שהוא בשר ודם עורך דין פשיטת רגל  לבין בעל רכב שהוא תאגיד לעניין סעיף 27ב לפקודת התעבורה, (להלן: "ס' 27ב"). כשם שעל אדם בשר ודם מוטלת אחריות פלילית אישית מוחלטת למרות שהוא עצמו לא נהג ברכב כך מוטלת אחריות אישית מוחלטת על תאגיד. יחד עם זאת במקרה בו נעברה עבירה ובעל הרכב הוא תאגיד והתאגיד לא מסר מי נהג ברכב בעת ביצוע העבירה לא ניתן בהעדר הוראה מפורשת בפקודה להטיל אחריות אישית על נושאי מישרה בתאגיד כגון: מנהל ציי רכב או מנכ"ל.
בעת"מ 9692-11-08[28] נידון מקרה בו הרשות הסבה 106 הודעות קנס על שמו של אדם אחר בהסתמך על תצהיר בלבד שעליו הצביע בעל הרכב בתצהירו, כבעל החזקה ברכב. בית המשפט קובע כי הנוהל שהשתרש הוא כי הרשויות  מסתפקות בתצהיר בלבד על מנת לבצע הסבה ללא כל ראיה נוספת או מחזקת. אין כל דרישה לגבי תוכן התצהיר, סבירותו והאם מספיקה אמירה כללית שפלוני נהג ברכב יתר על כן, הרשות  לא יכולה שלא לקבל תצהירו של מי שאליו הוסבה הודעת הקנס ובכך תשלול את זכות הטיעון שלו ואף זאת מבלי לנמק את שיקוליה. כב' השו' רון סוקול מותח ביקורת על התנהלות הרשות במקרה דנן בה הסבה 106 הודעות קנס מבלי לבחון את נסיבותיו ומבלי להפעיל כל שיקול דעת.  בית המשפט קובע אומנם לא באופן גורף כי אין די בתצהיר אלא צריכה להיות ראיה נוספת שתתמוך בתצהיר וזאת בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה.
בע"פ 1160/99[29] הועלתה טענה מעניינת לעניין סעיף 27ב והחלתו על עבירות חניה אשר הותקנו מכוח חוק עזר לפי פקודת העיריות. בסעיף 27ב(א) טוען המערער נכתב בהאי לישנא, "נעשתה עבירת תעבורה..." ובסעיף 1 סעיף ההגדרות של הפקודה נתפרש מהי עבירת תעבורה  - "עבירה על פקודה זו ועל התקנות, לרבות חוקי העזר שהותקנו לפיה" ולפיכך גרס המערער היות ועבירת החניה בה הורשע הותקנה מכוח פקודת העיריות ולא מכוח פקודת התעבורה אין תחולה לסעיף 27ב בעניינו. ברם, בית המשפט עושה שימוש בסעיף 2 לחוק הפרשנות וקובע כי יש לפרש את ההגדרה האמורה בהקשר שבה הובאה כלומר על רקע סעיף 27ב לפקודת התעבורה שמצויינת בו במפורש עבירת החנייה וגם נוקט בלשון, "כל חיקוק". ולפיכך, קובע בית המשפט העליון יש תחולה לסעיף 27ב על עבירות חניה אשר הותקנו עפ"י חוק עזר מכוח פקודת העיריות.
בפסק-דין דומיקאר[30] טענה הרשות  כי היות והמדובר בחברת השכרה אשר השכירה את הרכב לתושבי חוץ (תיירים) והרשות  לא תוכל לגבות מהם את חוב הודעת הקנס בגין עבירת החניה שביצעו ברכבה של חברת ההשכרה אין לאפשר את הסבת הודעת הקנס כאמור בסעיף 27ב. בית המשפט קובע כי אין יסוד בדין לטענה זו לפיה על חברת ההשכרה לשלם את הקנס כיוון שאין בידי הרשות  לגבות מתושבי החוץ את הקנס ובלבד שחברת ההשכרה (או ליסינג) תצרף תצהיר חתום על-ידי נציגה המאומת על ידי עו"ד ובו פרטים מלאים של שוכר הרכב בעת ביצוע עבירת החניה בצירוף עותק של הסכם השכירות או אף פלט מחשב של הסכם השכירות המהווה רשומה מוסדית.
אשר על כן, הפסיקה קובעת כי העלאת טענה לעניין סעיף 27ב אשר לא נתמכת בתצהיר לא תתקבל ויראו אותה כטענה בעלמא. יחד עם זאת, הוכחה באמצעות תצהיר זוהי רק אחת מדרכי ההוכחה, שאינה פוסלת דרכי הוכחה אחרות. ראה לעניין זה: חנ (נצ') 11321-09-08 סופיאן שיבלי נ' עירית טבריה [פורסם בנבו] עמ' 1; עא (עכו) 1331-02-09 דוד ענבר נ' עירית עכו [פורסם בנבו]; עא (נת') 21232-06-09 בנימין רובין נ' עירית נתניה [פורסם בנבו];
מגמות נוספות בפסיקה שיש לשים אליהם לב  - בשנים האחרונות לאור חוקי היסוד שנחקקו החלה להיסדק במקצת חזקת הבעלות הקובעת אחריות מוחלטת של בעל הרכב כקבוע בסעיף 27ב לפקודה וזאת בעיקר בעבירות תעבורה חמורות, הדורשות יסוד נפשי לביצוען. זאת מכיוון שבהטלת אחריות מוחלטת (פלילית) על בעל רכב אשר לא עלה בידו להוכיח למי מסר את החזקה ברכב עלולה להביא להרשעת חפים מפשע[31]. לדוג' במצב דברים בו בעל הרכב שהה בחו"ל בעת ביצוע העבירות והרכב היה בחזקת בני משפחתו אבל הוא לא יודע להצביע על בן משפחה מסויים.
בפסק-דין בניטה שמחה[32] נידונה השאלה האם די בהעלאת טענה המעוררת ספק סביר כדי לסתור את החזקה האמורה בסעיף 27ב לפקודה. כב' השו' פאול שטארק סוקר את הפסיקה הנוגעת לאחריות המוחלטת של בעל הרכב בנוגע לרכבו ולמשתמשים בו כקבוע בסעיף 27ב וסובר כי את האחריות המוחלטת יש לבחון כיום לאור תיקון 39 לחוק העונשין ולאור חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. בית המשפט מגיע למסקנה שבמקום שברור שבעל הרכב הרשום לא יכל לבצע את העבירה מפאת נסיבות אובייקטיביות (כגון: שהייה בחו"ל בעת ביצוע העבירה או היות בעל הרכב נזקק לכיסא גלגלים גדול ואשר על כן לא יכול פיזית להיכנס למושב הנהג), די בהעלאת ספק סביר כדי לסתור את החזקה הקבוע בסעיף 27ב לפקודה ואין הוא צריך להוכיח את טענתו מעבר לספק סביר. ברם, פסק-דין זה עוסק במצבי קיצון שאינם מתאימים לרוב רובם של המיקרים אלא לחריגים שבהם בלבד.
סיכום: הכלל – הודעת תשלום הקנס צריכה להשלח לבעל הרכב תוך שנה מיום ביצוע העבירת החניה. החריג – אם יוכח בעל הרכב כי אחר נהג או החזיק ברכב בעת ביצוע העבירה תוך שנתיים ימים.
אופן משלוח ההודעה מוסדר בתקנה 44א לתסד"פ, (להלן: "תקנה 44א") הקובעת חזקת מסירה עורך דין פשיטת רגל  בתוך 15 יום מיום משלוח הודעת תשלום הקנס באמצעות דואר רשום. לעניין זה ראה להלן בסעיף 21.
סיכום: על הודעת הקנס להישלח בתוך שנה אחת לבעל הרכב, זאת ללא תלות באירוע מנתק. זולת, אם בעל הרכב הוכיח כי אדם אחר ביצע את עבירת החניה, או אז מתארכת תקופת ההתיישנות לשנתיים ימים.
 
ו.      התיישנות העונש
סעיף 10 לחסד"פ קובע כי:
            "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו,           אם מיום שפסק הדין        נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי          המאוחר יותר, עברו -...(3)  בחטא - שלוש שנים".
 
18. המועד בו נעשה קנס לחלוט
יובהר כבר בפתח הדברים כי לעניין המועדים הקבועים להלן, כל עוד לא הומצאה הודעת הקנס באמצעות דואר רשום כאמור בתקנה 44א, הקנס לא הופך לחלוט. אין כל משמעות בעניינינו למסירת הודעת הקנס בדרך של הצמדה לרכב ביום ביצוע העבירה לעניין המועדים שלהלן.
המועד בו קנס החניה הופך לחלוט נקבע בסעיף 229 (ח2) לחסד"פ ובו נקבע כי אם אדם שלא שילם את הקנס או הגיש בקשה לביטול הקנס או בקשה להישפט יראו אותו בתום המועדים הקבועים בסעיף 229 (א) לחסד"פ, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר דינו. אשר על כן, קנס הופך לחלוט ביום שבו רואים את האדם כאילו הורשע בדין.
לפיכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום שבו הקנס הופך לחלוט בתוספת 15 הימים שנקבעו בסעיף 44א לדבר הדואר להגיע ליעדו (רואים אותו כנמסר לאחר 15 יום) ובסך הכל 105 יום מיום משלוח הודעת הקנס בדואר רשום.
כמו בהתיישנות העבירה עקרונות ההתיישנות חלים גם על התיישנות העונש. שכן, לא ראוי ולא נכון הוא שחרב העונש תתהפך לעד מעל ראשו של החייב וכן כי חזקה על רשויות החוק לבצע את המוטל עליהם בשקידה ראויה ותוך פרק זמן סביר שאם לא כן, תיגרם בכך זילות למערכת אכיפת החוק והצדק לא יראה.
 
19. תקופת ההתיישנות – שלש שנים והמשך ביצוע העונש
פרק הזמן כאמור לעיל נקבע על 3 שנים ולא על שנה אחת כמו בהתיישנות העבירה הסיבה לכך נעוצה באינטרס הציבור שמחייב פרק זמן ארוך יותר של התיישנות העונש מאשר של התיישנות העבירה. שכן, בהתיישנות העבירה עניינו במצב דברים בו כלל לא ברור שהחשוד אכן עבר את העבירה המיוחסת לו ועל כן, יש לאפשר לו להעמיד הגנה ראויה. שכן, דווקא בשל הזמן שחלף יהיה קשה לברר את אשמתו של החשוד בעבירה ומכאן שיש לקצוב פרק זמן קצר בו זכרון הדברים עדיין טרי ולא בבחינת זיכרון עמום אם בכלל. בניגוד לכך התיישנות העונש עניינה באדם שקיים כנגדו פסק-דין חלוט, ועל כן, ראוי איפה להחיל בעניינו פרק זמן ארוך יותר שיאפשר לרשויות למצות את האפשרות לגביית החוב מן החייב. מאידך גיסא,  דין עבירות קלות, שיזכו "למחילה וסליחה" מעת הציבור בפרק זמן קצר יותר מן העבירות החמורות. שכן, לא דין רצח כדין עבירת גניבה ולא דין עבירת גניבה לעבירת חניה. ומכאן גם נגזר פרקי הזמן של ההתיישנות.
פסק הדין המנחה בעניין זה הוא פסק דינו של בית המשפט העליון בהרכב של 7 שופטים, פסק-דין סצ'י[33] בו נדונה שאלת התיישנותם של העונשים. פסק-דין סצ'י צמצם את התיישנות העונש בקובעו כי יש ליתן פרשנות מרחיבה לביטוי "נפסק ביצועו" שבסעיף 10 לחסד"פ[34]. בהתאם לפסק הדין נקבע כי די בשליחת הודעות דרישה מעת לעת בפרקי זמן הקצרים מ 3 שנים על מנת לעצור את מרוץ ההתיישנות ולאפס אותו. כלומר: כל אימת שנשלח מכתב דרישה או תזכורת או הודעת חוב מאת הרשות יתחיל להימנות מחדש מניין השנים לצורך התיישנות העונש. רוצה אומר, על מנת שהעונש יתיישן על החייב להוכיח כי חלפו למעלה מ 3 שנים בין הודעה אחת לשנייה. אין חובה להתחיל בביצוע עונש ממשי כגון: הטלת עיקול חשבון הבנק או הרכב אלא די לרשות לשלוח מכתב דרישה על מנת לשבור את רצף ההתיישנות ולהתחיל את מניין הימים מחדש.  
בהקשר זה יש להביא את דעת המיעוט של כב' השו' מצא[35] אשר קובע כי מר סצ'י אשר נמנע מלעדכן את כתובתו והמשיך לבצע עבירות חניה "כאוות נפשו" יוצא נשכר בעוד האינטרס הציבורי, קיום שלטון החוק ואימון הציבור במערכת אכיפת הדין יוצאים נפסדים. כב' השו' קדמי[36] קובע כי כאשר חייב מסכל את יכולתה של הרשות לגבות ממנו את אשר הוא חייב לה בדרך של אי עדכון כתובתו אצל הרשויות המוסמכות הרי שאין לאפשר לו ליהנות מהתיישנות העונש זאת כל עוד עומדים המכשולים בעיינם.
ב 7281/09[37] בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק חוזר על ההלכה  עורך דין פשיטת רגל שנקבע בפסק-דין סצ'י .
פסק-דין "מסילתי"[38] בו קובעת כב' השו' ניצה מימון-שעשוע תוך שהיא סומכת את ידה על פסק-דין "סצ'י", כי לעניין נקיטת הליכי גביה, נקבע בפסיקה כי כל הליך של הודעה, התראה או טיפול משפטי בגביית הקנס מפסיק את מרוץ ההתיישנות. וראה גם: י.קדמי בספרו, על סדר הדין בפלילים שם נאמר[39], שבהתחלת ביצועו העונש או המשך ביצועו – "נמחקת" התקופה שחלפה ואם שוב ייפסק ביצוע יתחיל מניינה של תקופת ההתיישנות מחדש.
סיכום: העונש מתיישן באם לא נקטה הרשות פעולה ל"ביצוע העונש" בתוך 3 שנים מיום שבו הודעת הקנס הפכה לחלוטה.
 
ז.       סוגיות ומגמות בהתיישנות הודעות קנס
20. הקדמה
בחלק זה של המאמר, נדון בסוגיות השונות הכרוכות בהתיישנות הודעת הקנס. ראשית, נבדוק את סיווגה נכון להיום של עבירת החניה. שנית, נדון בדרכים בהן ניתן לתקוף את הרשויות בבואם להוכיח כי הודעת הקנס לא התיישנה: נדון באריכות, בחזקת המסירה ובדרכי ההמצאה השונות הקבועות בתקנה 44א ובסעיף 12ב לפקודת המסים (גביה); בטענת הרשות כי די לה להציג לבית המשפט רשומה מוסדית ובה פירוט הפעולות אותן ביצעה הרשות לגביית החוב המעכבות את התיישנות הודעת הקנס; בחוק עדכון כתובות ובמשמעותו לעניינינו; בהתיישנות הודעת הקנס עת קיים עיכוב הליכים בפשיטת רגל; בהנחיה החדשה של היועץ המשפטי לממשלה אשר באה לנסות ולעשות סוף לסחבת בהן נוקטות הרשויות בהליכי הגביה של הודעות הקנס; בסדרי הדין – לאיזו ערכאה עלינו לפנות ומתי; בתרופות להם אנו זכאים במקום בו הוכח כי חרף התיישנות הודעת הקנס פעלה הרשות לגבייתה. הכל בראי ההלכה הפסוקה.
 
21. חזקת המסירה – תקנה 44א לתסד"פ
ראינו כאמור שבמצב בו הקנס לא שולם בתוך המועד שנקבע בהודעת הקנס שהוצמדה לרכב ו/או לא הוגשה בקשה להישפט מוטלת חובה על הרשות  לשלוח הודעת קנס נוספת בדואר רשום דווקא, וזאת בתוך שנה אחת מיום ביצוע העבירה. יחד עם זאת תקנה 44א יפה הן לעניין משלוח הודעות לצורך מניעת התיישנות העבירה והן לעניין משלוח ההודעות מעת לעת שיש בהם כדי לעכב את התיישנות העונש. ברם, הרשויות  עושות שימוש נרחב ביותר דווקא בפקודת המיסים (גביה) וממציאות את הודעת הקנס עפ"י ס' 12ב לפקודת המסים (גביה).  מפאת חשיבות הוראת חוק זו, נביא את תקנה 44א כלשונה: מיום 1.1.1983
תק' (מס' 3) תשמ"ב-1982
ק"ת תשמ"ב מס' 4404 מיום 12.9.1982 עמ' 1623
מיום 1.1.1983
תק' (מס' 3) תשמ"ב-1982
ק"ת תשמ"ב מס' 4404 מיום 12.9.1982 עמ' 1624
הוספת תקנה 44
 
מיום 10.3.1985 עד יום 30.9.1985
תק' (מס' 4) תשמ"ה-1985
ק"ת תשמ"ה מס' 4773 מיום 10.3.1985 עמ' 814
  (ב)  ואלה העבירות לענין תקנות משנה (א):
(1)  עבירה לפי פקודת התעבורה או התקנות שלפיה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש],  עורך דין פשיטת רגל תש"ל-1970, שלא  גרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש;
(2)  עבירות לפי סעיף 152, 170 עד 172, 174, 186, 189, 191 עד 196, 214 עד 216, 223, 225 עד 228, 273, 275, 334, 357, 379 עד 381, 384, 401, 409, 452 ו-490 לחוק העונשין, תשל"ז-1977;
(3)  עבירה לפי סעיפים 20(א)(1) ו-21 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, על צו שניתן לפי סעיפים 21(ב) או 27 לחוק האמור וכן עבירה לפי סעיף 6 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (יציבות מחירים - הוראת שעה), תשמ"ה-1985; הוראת פיסקה זו תחול רק לגבי כתב אישום שהוגש לבית משפט שלום.
  (ג)  הזמנה למשפט לגבי עבירות המנויות בתקנת משנה (ב)(1) תהיה לפי טופס 8ג שבתוספת, והיא תימסר בידי שוטר, לרבות עובד ציבורי אחד ששר הפנים או שר התחבורה הסמיך לכך לפי סעיף 222 לחוק, דרך כלל או לענין מסויים.
  (ד)  הזמנה למשפט לגבי עבירות המנויות בתקנת משנה (ב)(2) תהיה לפי טופס 8ד שבתוספת.
  (ה)  הזמנה למשפט לגבי עבירות המנויות בתקנת משנה (ב)(3) תהיה לפי טופס 8ד שבתוספת, והיא תימסר ביד שוטר, לרבות ביד עובד ציבור אחר ששר המשפטים הסמיכו לכך בכתב.
           44א.       בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על           ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה           כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ..... ולא עקב הימנעותו מלקבלן.
תקנה זו קובעת חזקת מסירה, איך ומתי יהיה ניתן לקבוע כי בעל הרכב קיבל את הודעת הקנס כדין. לא אחת כאשר מעלה נאשם / בעל רכב טענת התיישנות עושה הוא שימוש בטענה כי הודעת הקנס לא נמסרה לו ולפיכך הפסיקה דנה בתקנה זו רבות ומכאן גם נגזרת חשיבותה לעניינינו. 
תקנה זו מקפלת בתוכה מספר רכיבים:
1. העברות בהם עוסקת תקנה זו הם עברות תעבורה שחל עליהן סעיף 239א לחסד"פ. תקנה 44א מפנה איפה לסעיף 239א לחסד"פ, אשר קובע כי תנאי הסף להיכנס לגדרה של תקנה 44א היא ביצוע עבירה לפי פקודת התעבורה. סעיף 77 לפקודת התעבורה מסמיך את הרשות  להתקין בתחומה חוקי עזר בדבר הסדרת חנייתם של כלי רכב.
2. חובה לשלוח הודעת קנס זו בדואר רשום דווקא ולא די במשלוח בדואר רגיל.
3. יראו הודעה זו כהמצאה כדין וככזאת שהגיע ליעדה לאחר שחלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום.
4. המצאה זו תחשב כהמצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה.
5. במקרה בו לנמען ההודעה יש טענה בדבר כשירות המצאה זו מוטל עליו להוכיח זאת.
6. טענה בדבר כשרות ההמצאה לא תעמוד לנמען במקום בו הוא נמנע מלקבל את ההודעה אלא אך ורק   במקרה בו ההודעה לא הגיע לידיו מסיבות שאינן תלויות בו.
מן המקובץ עולה כי תקנה זו קובעת חזקת מסירה, ככל שנשלחה הודעת קנס בדואר רשום יראו אותה ככזאת שנמסרה לנאשם / בעל הרכב בחלוף 15 ימים מיום שנשלחה. עד לאחרונה רווחה הגישה בפסיקה כי די לה לרשות כי תוכיח ששלחה את הודעת הקנס בדואר רשום ואין היא נדרשת להוכיח כי הוא אכן התקבל אצל הנמען (החייב), או במילים אחרות לרשות  עומדת חזקת המסירה כמו גם חזקת התקינות המנהלית ועל המבקש לטעון כי לא קיבל את דבר הדואר לסתור חזקות אלה. ברם, ביום 11.06.2013 ניתן פסק הדין בעניין עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם[40] (להלן: "פסק-דין חנוך כרם"), ובו בית המשפט העליון ברע"א 5255/11 (גלגול שלישי) סומך את ידו על החלטות קודמות של בית משפט זה ראה פסק-דין קריב[41] ופסק-דין אזוב[42] להלן, וקובע כי ניתן להסתמך על הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב) לחסד"פ, במקום בו תוכיח הרשות כי שלחה את הודעת תשלום הקנס בדואר רשום עם אישור מסירה לכתובת של הנמען.
החידוש של פסק-דין זה הוא בשתיים, האחד – חובת הוכחה המוטלת על הרשות, עד לפסק-דין זה נחלקו הדעות בפסיקה והיו שסברו כי הרשות אינה צריכה להוכיח דבר אף לא כי שלחה את דברי הדואר הרשום בטרם יסתור תחילה הנמען את חזקת המסירה שבסעיף או במילים אחרות עובר לפסק-דין זה היה ניתן לסבור וכך סברו רבים כי הנטל הראשוני מוטל על כתפי הנמען ורק לאחר שזה הרים אותו הרי שמוטל על הרשות להוכיח את המשלוח בדואר רשום (באמצעים שונים כגון: רשומה מוסדית, היסטוריית מצבים, אישור משלוח דואר כמותי). לטעמי, בפסק-דין זה הופך למעשה בית המשפט העליון את הנטל וקובע כי על הרשות להוכיח תחילה את המשלוח של הדואר הרשום.
בית המשפט העליון קובע כי התנאי לקיומו של הליך הוגן הוא שהאדם שנגדו נפתח ההליך ידע על כך על מנת שיוכל להגן על זכויותיו ולממש את זכות הטיעון שלו למול הרשויות. זאת כאשר:
            "נטל היידוע מוטל על הצד שפותח בהליך, והיקפו משתנה בהתאם לאופי ההליך ולמידת      הפגיעה הפוטנציאלית שההליך עלול להסב לצד שכנגד".[43]
כאשר נקבע כי הנטל שמוטל על הרשות ליתן הודעה לחייב לפי סעיף 12ב הינו נמוך יותר מהנטל שבסעיף 237(א)(2) לחסד"פ ובתקנה 44א.
בית המשפט מביא לידי ביטוי את קביעתו כי נטל הידוע מוטל על העירייה באומרו,  וכאן נכנס החידוש השני – עם אישור מסירה. בית המשפט העליון קובע מפורשות כי:
            "אם הוכיחה הרשות ששלחה את הודעת תשלום הקנס בדואר רשום עם אישור מסירה"... "ניתן           להסיק כממצא עובדתי שההודעה הומצאה לידיו כדין בחלוף 15 יום מעת המשלוח". [44]
ודוק: בית המשפט חוזר על התיבות – "עם אישור מסירה" מספר פעמים בפסק הדין, כל אימת שהוא  עורך דין פשיטת רגל מזכיר את עניין חזקת המסירה הקמה לרשות לאחר 15 יום מעת המשלוח. (בסעיף 19 פעמיים ובסעיף 20 פעם שלישית).  כלומר: במקום בו בוצע משלוח של הודעת קנס ללא אישור מסירה לא תקום החזקה הקבוע בסעיף. אמור מעתה, הרשות תרים את הנטל המוטל עליה לידע את הנמען כי מתנהלים הליכים נגדו היכן שתמציא "אישור מסירה". לטעמי, זה האיזון הנכון שאליו בית המשפט כיוון ובזה עיקר חידושו של פסק הדין חנוך כרם.
נמען (חייב) המעוניין לסתור חזקה זו נדרש לעמוד בשלשת התנאים הבאים: האחד –  להוכיח כי אכן לא קיבל את הודעת הקנס. השני – שלא עשה מעשה שיש בו כדי הימנעות מקבלת הודעת הקנס (מעשה אקטיבי). והשלישי –  להוכיח כי הודעת הקנס לא הגיע מסיבות שלא תלויות בו (מעשה פסיבי).
21.1. החזקה הקבועה בתקנה 44א
החזקת הקבועה בתקנה 44א, הינה ככל החזקות שבדין, בספרו המשפט של מ"מ הנשיא השופט ח' ה' כהן, בעמ' 274-273, מגדיר כב' השו' את החזקות ככאלו שצמחו, מניסיון החיים, ההסתכלות בדרכי האדם, דפוסי התנהגותו ומהגיונו. כאשר בבסיס החזקה עומד הרעיון לפיו קיימת הסתברות סטטיסטית שברוב המקרים החזקה משקפת את המציאות העובדתית בפועל. כמאמרי הגמרא "אזלינן בתר רובא" ו"כל התורה לא ניתנה אלא אחרי רבים להטות" זאת ועוד סעיף 20 לחוק הפרשנות קובע כי "פעולה שהוטלה על מספר בני אדם כשרה אם נעשתה בידי רובם". כך גם הכנסת נוהגת להחליט ברוב קולות. אך גם  החזקה היא לא "תורה מסיני" אלא ניתנת הזמה היכן שפלוני יוכיח כי המקרה שלו ייחודי ונבדל משאר המקרים או אז לא הולכים אחר הרוב.
החזקה היא נקודת מוצא לדיון המשפטי – הנחה המבוססת כאמור על ניסיון החיים. חזקה זו אינה קבוע בחקיקה אלא היא פרי יצירתו של בית המשפט. הרעיון המונח ביסוד החזקה הוא, שקיימת הסתברות מספקת שברוב המקרים החזקה משקפת את המצבים העובדתיים הקיימים למעשה. יחד עם זאת החזקה אינה "תורה מסיני" וניתנת לסתירה. פרוש הדבר כי במקרים ספציפיים אשר ניתן ליחד אותם מהכלל, ניתן לסתור הנחה זו. יחד עם זאת ישנן חזקות אשר לא ניתנות לסתירה כלל, חזקות אלה סופיות ומוחלטות ואין מקום לערעור אחריהן (חזקה קונקלוסיבית) אך אין תקנה 44א נמנת עימהן.
21.2. החזקה המנהלית
לא זאת בלבד שלרשות  עומדת חזקת המסירה מכוח תקנה 44א, אלא שלרשות עומדת גם חזקת התקינות המנהלית. אך להבדיל מחזקת התקינות שהיא פרי יצירת הפסיקה החזקה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, הינה חזקה חקוקה.
בפסק-דין שפורסם לאחרונה, עע"ם 4072/11[45], קובע בית המשפט העליון את הקווים המנחים לסתירת החזקה המנהלית ואומר כי ברגיל ניתן להניח כי הרשות  נוהגת כדין. זוהי חזקה פרגמטית שכן, לא ניתן לקבל מצב שבו בכל פעם מחדש, כעניין שבשגרה, תצטרך הרשות  להוכיח כי מעשיה בדין נעשו. שכן, אין לדבר סוף. אשר על כן, כל עוד החזקה לא נסתרה – הרשות פטורה מלהוכיח אותה[46]. לעניין זה: רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2) 417, 419 (1990); ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756-755 (2000); בג"ץ 5621/96 הרמן נ' השר לענייני דתות, פ"ד נא(5) 791, 816 (1997)".
יחד עם זאת, זוהי הנחה שניתן לסתור אותה ואין האזרח ניצב בפני חומה בירוקרטית בצורה שלא ניתן להבקיע אותה. אלא מהי, על האזרח המבקש לסתור את החזקה ליצור "סדק" בהנחת התקינות. על ידי כך שיצביע על הבעייתיות לכאורה שעולה בפעולותיה של הרשות[47].
במהלך השנים גובשו אמות מידה, שגם הם מתבססות על ניסיון החיים, באשר לאופן הפעלת החזקה והדרך לסתור אותה. אחת מאמות המידה היא עוצמתה של החזקה ובהתאמה ככל שעוצמת החזקה גדולה יותר כך הראיות שבאות לסתור אותה צריכות להיות אף הם בעלי עוצמה רבה יותר.
יוצא איפה, שהמבקש לסתור את חזקת התקינות המנהלית להביא ראיות במשקל כזה שיש בהן כדי לערער באופן משמעותי את חזקת התקינות. כך למשל טעות לכאורה בהודעת קנס בודדת אחת מתוך עשרות הודעות אין בה די, כדי ליצור את אותו סדק, אותו חרך, שיצדיק את סתירתה של חזקת התקינות.
ולאידך, עפ"י אותו הרציונל אדם המציג לפני בית המשפט מספר טעויות לגבי הודעת קנס בודדת יצליח לסתור את חזקת התקינות.
חשוב לזכור כי גם אם חזקת התקינות נסתרה, אין בכך סוף פסוק, אלא, עתה נטל הראיה עובר מהאדם לרשות להוכיח כי פעלה כיאות ובתקינות.
בפסק-דין אזוב, בית המשפט העליון[48] סומך את ידו על דבריו אלה של מ"מ הנשיא השופט ח' ה' כהן וקובע כי החזקה שבתקנה 44א היא ככל החזקות שבדין ונסמכת על ניסיון החיים ועל ההנחה שמסמך – ובפרט מסמך שנשלח בדואר רשום – התקבל אצל הנמען. כמו כן, מזכיר  עורך דין פשיטת רגל בית המשפט העליון את חזקת התקינות המנהלית שאף היא עומדת לרשות. בע"פ 6920/07[49] קובע בית המשפט העליון כי אין התקנה דורשת "בחינה מדוקדקת" מה עלה בגורל המשלוח ודי שהרשות  תוכיח כי שלחה את ההזמנה למשפט בדואר רשום לכתובתו הנכונה של הנמען ואם הנמען רוצה לסתור חזקה זו עליו להוכיח כי לא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו.
בפסק-דין קריב[50] טען המערער כי אין לראות בהמצאה לפי תקנה 44א ללא אישור מסירה כהמצאה כדין. שכן, אם היה המחוקק רוצה לפתור את הרשויות ממשלוח דואר רשום עם אישור מסירה ולהסתפק בדואר רשום בלבד, היה רושם בתקנה "ללא אישור מסירה", לשיטתו של המערער הרשום בתקנה "גם ללא חתימה על אישור מסירה" מחייבת את הרשויות להמציא אישור מסירה. מאידך, טענה המדינה כי אם נקבל את טענותיו של המערער תתרוקן התקנה מתוכנה ותעמוד בסתירה לסיפא של התקנה המטילה את נטל ההוכחה על הנמען להוכיח כי לא קיבל את דבר הדואר הרשום מסיבה שלא תלויה בו ושלא נמנע מלקחת אותו. בית המשפט המחוזי מאמץ  את עמדת המדינה וקובע מתכלית לשון התקנה כי אזכור אישור המסירה בתקנה נועד ללמד שבניגוד לכללי ההמצאה, תחשב המצאת הדואר הרשום, כהמצאה כדין אם חלפו 15 יום מיום משלוח הדואר הרשום. עוד קובע בית המשפט הנכבד כי היסוד העובדתי היחיד שדרוש הוכחה הוא כי אכן חלפו 15 ימים מיום שנשלח הדואר הרשום. בית המשפט מגיע למסקנתו זו גם בשל העדר הקביעה הפוזיטיבית שעל הרשות להמציא את אישור המסירה לבית המשפט. לא זו אף זו, באם הייתה מתקבלת עמדת המערער כי יש להגיש את אישור המסירה הייתה התקנה מתרוקנת מתוכנה.
בפסק-דין פדידה[51] קובע בית המשפט העליון כי כדי להרים את הנטל המוטל על הנמען להוכיח כי לא קיבל את דבר הדואר הרשום ולא די בתצהיר סתמי כדי להרים נטל זה.
בפסק-דין "טננבאום"[52] אשר נדון בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים טענה עיריית חיפה לחזקה הקבועה בסעיף 44א לתסד"פ מנגד טענה העותרת כי לא קיבלה כל דבר דואר רשום. מפסק-דין לא ברור האם שנתה העותרת את כתובתה במשרד הפנים כמתחייב בחוק. מכל מקום בית המשפט קובע כי לא תקום לעיריית חיפה החזקה לה היא טוענת שעה שזו לא הוכיחה כי מכתבי הדרישה נשלחו בדואר רשום (לא ניתן לייחס את דבר הדואר הרשום לדו"ח ספציפי ולא צורף כל אישור למשלוח דואר רשום לדו"ח ספציפי). עוד נקבע כי כאשר מופיע בדו"ח היסטוריית המצבים אירועים כגון: "מען לא ידוע" – "העתיק מגוריו" אין החזקה יכולה לקום שכן, ברי, כי דבר הדואר לא התקבל אצל העותרת ולפיכך לא חלה החזקה.
בתלפ 1117-07[53] קבע בית המשפט הנכבד כי בהינתן שתא הדואר הרשום במען שאליו מוענו מכתבי הדרישה היה שגוי, יש כדי לסתור את חזקת המסירה.
בה"פ 146/06[54], קובעת כב' השו' גנות כי אין די בצירוף מסמך שכותרתו רשימת דברי דואר רשומים (לפי מס. דו"ח) שנמסרו למשלוח. אלא הייתה צריכה הרשות לצרף מסמך המעיד כי דברי הדואר הרשומים נשלחו בפועל.
בב"ש 1933/07[55] נקבע כי הנמען הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי לא קיבל את דבר הדואר הרשום בהתאם לאמור בתקנה 44א שעה שעדכן במשרד הפנים את כתובתו בציון מס' דירה בעוד הרשות לא ציינה מס' דירה ע"ג הדואר הרשום ששלחה לנמען.
בעפ"א 23016-09-11[56] נקבע כי לא בוצעה המצאה כדין של הדואר הרשום היות ובבניין מגוריו של הנמען קיימים מס' דיירים בעלי שמות דומים על אף שזוהי כתובתו של הנמען כפי שהיא רשומה במשרד הפנים.
בע"א 45661-12-10  נקבע כי כאשר אדם מעדכן את כתובתו במשרד הפנים כנדרש, הרי הוא הרים את הנטל המוטל עליו לסתירת החזקה האמורה. ולאידך גיסא, ניתן לומר, שלא ישמע אדם שלא שינה את כתובתו במשרד הפנים כי לא קיבל את דברי הדואר הרשום לידיו אף אם יוכיח עורך דין פשיטת רגל  כי לא גר באותו המען בעת משלוח הודעת הקנס.
שורה של פסקי דין בערכאות שונות – מחוזי ושלום מותחים ביקורת על מנהגן של הרשויות  שלא לשלוח הודעות קנס בדואר רשום עם אישור מסירה אלא מסתפקות במשלוח דואר רשום ללא אישור מסירה.
בעפ"א 277-08[57] (מחוזי), טען המערער כי לא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו. הרשות  מצידה לא מציגה בפני בית המשפט הנכבד כל מסמך שיש בו ללמד כי המערער נמנע מלקחת את דבר הדואר הרשום או את תוצאות המשלוח ("לא נדרש") ומאידך, מלבד אמירות סתמיות אף המערער לא הציג ראיות מטעמו שיש בהם כדי לסתור את החזקה שבדין. יחד עם זאת קובע בית המשפט הנכבד כי לאור העובדה כי אצל הרשות כל המסמכים הרלוונטיים אין לצפות מהמערער שיוכל להתגונן ולהוכיח כי דבר הדואר לא נמסר לו.
בפסק-דין גנאל[58]  קובע בית המשפט הנכבד שכאשר בחלק משרשרת המסירה לא הוצגה ראיה שיש בה כדי ללמד שדבר הדואר נשלח בפועל בדואר רשום - הרי ש"חזקת המסירה" לא נתגבשה. יחד עם זאת, לעניין "הרשומה המוסדית" קיימת פסיקה ענפה לעניין הוכחת המשלוח בדואר רשום. ראה בפרק * העוסק בנושא זה.
בע"פ 030754/06[59] (מחוזי), קובע כב' השו' עוני חבש כי כדי להקים את חזקת המסירה הקבוע בתקנה צריכה הרשות להמציא את טופס אישור המסירה לבית המשפט. באופן דומה פסק כב' השו' עיני חבש אף בע"פ 30201/06[60] בקובעו כי לא די בהמצאת אישור על משלוח דברי דואר רשום, גם אם זה נושא חותמת רשות הדואר על אישור פנימי של הרשות אלא הרשות נדרשת להציג טופס אישור מסירה.
בפסק-דין 1331-02-09[61] קובע בית המשפט כי הדרך להמצאת הודעת הקנס כאמור בסעיף 225א לחסד"פ היא הדרך הקבועה בסעיף 237 לאותו החוק  בדואר רשום עם אישור מסירה דווקא, ואין ההוראה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מלמדת כי די במשלוח בדואר רשום בלבד אף ללא אישור מסירה וחובה להמציא לבית המשפט את אישור המסירה ולפיכך ומשלא הומצא אישור המסירה קובע בית המשפט כי עבירת החניה התיישנה.
פסק דינו של כב' השופט טננבוים אברהם בתק 4984/04[62] , כאשר הוא עורך השוואה בין נוהלי משטרת ישראל אשר טורחת להגיש בכל תיק ותיק כלשון כב' השו' אישור מסירה הכולל: מס' האישור, שם הנמען, הכתובת אליה נשלח המכתב, תאריך המשלוח ותוצאותיו, בעוד הרשויות לא עושות כן וזאת מטעמי נוחות וחסכון בעיקר.
21.3. חוקיות תקנה 44א
אף חוקיות תקנה 44א נדונה פעמים מספר בבית המשפט העליון תוך שהוא קובע כי תקנה זו חוקית ומידתית.
בפסק-דין אזוב[63] (עליון). נדונה טענה שתקנה זו מנוגדת להוראותיו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו והוראות חוק העונשין, לאחר כניסתו לתוקף של חוק העונשין (תיקון מס' ‎39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד‎-1994 (להלן – תיקון ‎39),  ובנימוק כי התקנה פוגעת בזכויות היסוד של המערערת לקניין ולהליך משפטי ומינהלי הוגן במידה העולה על הנדרש. על כך אומר בית המשפט העליון כי התקנה על פניה אינה סותרת את עקרונות היסוד של שיטת המשפט שלנו וכי היא אינה חורגת ממתחם הסבירות. לא זו אף זו, אלא שהתקנה בסיפא שלה קובעת את האפשרות לסתור את חזקת המסירה דבר המאזן בין התכלית שלשמה הותקנה התקנה לבין זכויותיו של האזרח המבקש לסתור אותה. 
יוצא איפה, כי תקנה זו היא תקנה חוקית אשר עומדת במבחנים אשר קבעה הפסיקה.
ברע"פ 2307/98[64] (בגלגול שלישי) תוקף המערער אהוד קריב את חוקיות תקנה 44א, בהחלטתו קובע כב' הנשיא (בתוארו אז) השו' ברק כי מבלי לפסוק בסוגיה עצמה, על פניו אין בהסתפקות באישור על משלוח הודעה בדואר רשום משום נוהג פסול שיצדיק התערבות של בית המשפט העליון ומתן רשות ערעור.
סוגיה זו אף נדונה בבג"ץ 7281/09[65] ובו חוזר בית המשפט העליון על קביעתו ברע"פ 2307/98 כי אין בנוהל הקבוע בסעיף 44א נוהל פסול שיצדיק את התערבות בית המשפט העליון.
סיכום: באם מילאה הרשות את הנדרש ממנה בהתאם לסעיף 44א ובעל הרכב לא שילם את הודעת הקנס ולחילופין לא ביקש להישפט בתוך המועד הנקוב בהודעת הקנס הופכת הודעת הקנס לחלוטה ודינה כדין פסק-דין שניתן כנגד בעל הרכב. ומכאן ואילך לא יוכל בעל הרכב לטעון להתיישנות העבירה אלא להתיישנות העונש בלבד. לא עשתה הרשות  כמצוות סעיף 44א דין הודעת הקנס (העבירה) להתיישן ואין הרשות  רשאית לנקוט בפעולות משפטיות לגביית הקנס הנקוב בהודעת הקנס.
 
22. סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה)
עיריות רבות מאוד עושות שימוש בפקודת המיסים (גביה) לצורך גביית חובות בגין קנסות חניה, תדיר נשלחות לבתי החייבים הודעות שכותרתם "דרישה לתשלום מס לפי סעיפים 4 ו-5 לפקודת המיסים (גביה).[66] ויוער, שלרשות עומדת האפשרות לגבות את חובה באמצעות הגשת תביעה בסדר דין מקוצר אך בשל ההליך המשפטי המורכב לעומת החלופה שבפקודת המסים (גביה) ובשל העלויות הכספיות הכרוכות בו לא נעשה בהליך זה שימוש.
סעיף 70 לחוק העונשין קובע כי "קנס אשר לא שולם במועדו, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המיסים (גביה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה הפקודה"[67]. לא זו אף זו, סעיף 254 לפקודת העיריות  קובע כי "העובר על הוראת חוק עזר, דינו – קנס..." וסעיף 337 לאותה הפקודה קובע כי "כל הקנסות... ישולמו לקופת העיריה בשבילה" ולפיכך, משלא שולם קנס חניה הרי אותו הקנס לאחר הפיכתו לקנס חלוט הופך להיות חוב של אותו האדם כלפי הרשות. במצב דברים זה חל סעיף 1 לאכרזת המסים (גביה)[68] הקובע כי "החובות לרשות יהיו מס כמשמעותו בפקודה. כך או כך, נמצא כי הרשויות מוסמכות על פי דין לגבות את החובות בגין קנסות שלא שולמו ובלבד שאלה הינם קנסות חלוטים.
דרישת תשלום זו מהווה "המשך ביצוע"[69] העונש המונע את התיישנותו. בעת"מ 6682-11-10[70] נקבע כי עצם משלוח דרישה לתשלום מס לפי סעיף 4 לפקודה, מהווה את הצעד הראשון בהליכי הגבייה ודי בו כדי לעצור (ולאפס) את מרוץ ההתיישנות. דרישה זו יכולה שתהיה בהמצאה לפי סעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי ויכולה להיות בהמצאה לפי סעיף 12ב לפקודת המיסים (גביה) (להלן: "סע' 12ב") ועל כן ישנה חשיבות רבה להכרת סעיף זה.
סעיף 12ב קובע:
            "הודעה, דרישה, צו או כל  עורך דין פשיטת רגל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו          הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו או נשלחו על    שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה כל מכירת מיטלטלין יישלחו             בדואר רשום".
לפיכך, די במשלוח בדואר רגיל של דרישת התשלום על מנת שיראו אותה כאילו הומצאה כדין ואת זאת אנו למדים מהסיפא של הסעיף שקובעת כי החובה לשלוח בדואר רשום קיימת רק במקרים המנויים שם. אשר על כן, להבדיל מהחובה לשלוח הודעה בדואר רשום הקבוע בסעיף 44א, די במשלוח בדואר רגיל עפ"י ס' 12ב על מנת למנוע את התיישנותו של העונש.
יתרונו המובהק של סעיף 12ב לעומת סעיף 44א הינו בעלות הכספית הכרוכה בישומו. לשם הדוגמא נביא את הנתונים הבאים מהעיריות תל אביב-יפו וחיפה שיש בהם כדי ללמד על גודל החיסכון לרשויות בהמצאה לפי סעיף 12ב:
הנתונים הבאים נכונים לשנת 2004[71].
עירייה   כמות בדואר רגיל[72] בדואר רשום[73] חסכון
תל אביב-יפו מכתב "דרישת תשלום ראשונה" 150,411 300,822 1,433,946  
  מכתב "דרישת תשלום מידי" (דרישה שנייה) 84,952 169,904 815,540  
  סה"כ 235,363 470,726 2,249,484 1,778,758
חיפה מכתב "דרישת תשלום ראשונה" 38,791 77,582 372,394  
  מכתב "דרישת תשלום מידי" (דרישה שנייה) 16,286 32,572 156,346  
  סה"כ 55,077 110,154 528,740 418,586
 
 
לפיכך, קל להבין מדוע הרשויות מעדיפות לשלוח את מכתבי הדרישה לפי סעיף 12ב ולא לפי סעיף 44 א.
מדי פעם בפעם עולות יוזמות חקיקה אשר באות להגביל את יכולתן של הרשויות לשלוח את מכתבי הדרישה לפי ס' 12ב. כך למשל ח"כ ניסן סלומינסקי הגיש הצעת חוק לתיקון פקודת המסים[74] שעניינה חיוב הרשות במשלוח מכתבי דרישה באמצעות דואר רשום. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי הצעת חוק זו באה להסדיר את המצב בו אדם שכח מחובו ומסיבה כלשהי לא הגיע אליו תזכורת מהרשות (אשר כאמור נשלחת בדואר רגיל).  ח"כ ליה שמטוב הגישה הצעת חוק לתיקון פקודת המסים[75] מרחיקת לכת אף יותר מזו של ח"כ סלומינסקי המחייבת את הרשויות לשלוח את מכתבי הדרישה באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי הצעת חוק זו באה ליתן מענה למצב דברים בו פקודת המסים (גביה) מאפשרת לרשויות לנקוט בהליכים הדומים במהותם להליכי הוצאה לפועל, אך בשונה מהם אין הם נתונים לביקורת שיפוטית, דבר זה מהווה פגיעה קשה בזכויות החייבים לקניין וכי הצעת חוק זו נועדה להביא לידיעת החייב כי מתנהלים הליכים נגדו באמצעות דואר רשום ולא דואר רגיל שלעיתים אינו מגיע ליעדו. (הצעות אלה נדחו עוד לפני דיון בהם בשל העלות התקציבית שלהם העולה על 5 מיליון ש"ח).
כאמור לעיל פקודת המסים (גביה) מפרטת את הדרכים בהם ניתן להמציא את דרישת התשלום (הבחירה באיזו  חלופה לבחור נתונה לשיקול דעת הרשות): א. נמסרו למי שנועדו – מסירה אישית. ב. הונחו במקום מגוריו – המצאה לכתובת מגוריו כפי שמופיע במשרד הפנים הינה המצאה כדין. ג. הנחה במקום עסקיו. ד. נשלחו על שמו בדואר כפי שמופיע במשרד הפנים הינה המצאה כדין.
בפסק-דין חנוך כרם[76] קבע בית המשפט השלום כי הודעות הדרישה שנשלחו לחייב בתוך תקופת ההתיישנות, אינן הודעות שיש למסרן "לפי הפקודה", אלא בהתאם להוראות החסד"פ.
נימוקיו של כב' השו' הבכיר דן מור, היו יכולים להיות נכונים במידה ואכן העירייה פעלה ושלחה את דרישות התשלום מכוח סמכותה עפ"י החסד"פ ולא מכוח פקודת המסים (גביה) שכן במקרה בו ההליך שנקטה עיריית תל אביב-יפו הוא הליך לפי פקודת המסים (גביה) הרי שמהות הליך הוא לגביית החוב מכוח פקודת המסים (גביה), העובדה, שהדוחות לא מתיישנים עקב משלוח המשך "ביצוע העונש", זה תוצר צדדי, לא ניתן לסבור כי שליחת ההודעות נועדו על מנת לענות על דרישות החסד"פ ולמנוע את התיישנותם אלא כוונת העיריה בשליחת הודעות הדרישה אחת היא לגבות את החוב המגיע לה מן האזרח.
לא זו אף זו, לפני הרשות מונחות 2 אלטרנטיבות להמצאת דרישות החוב האחת בהתאם לאמור בתקנה 44א והשנייה עפ"י האמור בסעיף 12ב, באם הרשות בוחרת ללכת בנתיב מסוים אזי עליה להמציא את המסמכים בהתאמה. כך שכאשר היא עושה שימוש בסעיף 12ב חובה עליה לפנות למשרד הפנים לברור כתובתו של החייב ואין לה להיזקק לכתובת הרשומה במשרד הרישוי.
החזקה הקבועה בסעיף 12ב היא ככל חזקה אחרת בדין וניתנת לסתירה. בניגוד לקבוע בסיפא של תקנה 44א לכאורה לא קיימת האפשרות לסתור את החזקה שבסעיף 12ב, אך בית המשפט העליון בפסק-דין חנוך כרם[77] קובע כי יש מקום להגיש שחזקה זו אינה חזקה חלוטה זאת משום שבדברי ההסבר לתיקון שהוסיף את סעיף 12ב  עורך דין פשיטת רגל הושם דגש על סעיף 36 לפקודת הפרשנות שבינתיים בוטל ועוגן בסעיף 57 ג לפקודת הראיות,  אשר קובע בסיפא שלו את האפשרות לסתירת החזקה באומרו: "מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר... רואים את ההמצאה כמבוצעת... (1) אם דוור מכתב... והמען על המכתב היה כשורה.. (2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר".
בית המשפט העליון בפסק-דין חנוך כרם מוסיף ומבאר כי הטעם לכך שבסעיף 44א נדרש משלוח בדואר רשום עם אישור מסירה ולפי סעיף 12ב לא נדרש אישור שכזה. נעוץ בעובדה כי במקרה דנן, עסקינן בחוב סופי ולא כבמקרה של סעיף 44א בו מדובר בהליך פלילי של ברירת משפט[78]. בית המשפט מוסיף ומטעים כי בבסיס החזקה של מסירת דבר הדואר עומדים שני טעמים האחד, החובה של כל אזרח לעדכן את כתובתו במרשם האוכלוסין והשני, טמון בניסיון החיים ובשכל הישר שמלמדים כי ברוב המקרים מכתב שנשלח מגיע ליעדו[79]. לא זו אף זו, מקום שהודעת הדרישה לא הגיע לתעודתה ברגיל נעוץ הדבר בנמען[80], עת לא עדכן את כתובתו במרשם האוכלוסין או דבר הדואר לא הגיע אליו מטעמים הקשורים בו ובכללם התחמקותו מלקחת את הודעת הקנס. סיבה אחרת לאי קבלת הודעת הדרישה היא מסיבה שלא קשורה בנמען בית המשפט קובע כי מקרים אלה הם החריגים ויוצאי הדופן. אשר על כן, חזקה זו ניתנת לסתירה כמו החזקה ב44א ועל הנמען הנטל להוכיח כי המכתב לא הגיע לתעודתו מטעמים שאינם תלויים בו.
על אף האמור לעיל, יובהר כי על הרשות להוכיח כי שלחה את דרישת התשלום לחייב וברי, שהרשות תתקשה יותר להוכיח משלוח בדואר רגיל מאשר משלוח בדואר רשום. שכן, לרוב כל שיש בידי הרשות הוא "הרשומה המוסדית" בלבד ללא כל ראיה תומכת, ראה שם בהרחבה.
סיכום: יוצא איפה, כי די בשליחת הודעות הדרישה בדואר רגיל בפרקי זמן הקצרים מ- 3 שנים, כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות[81].
 
23. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה לפי פקודת המסים (גביה)
ביום 25.04.2012 פורסמה ברשומות "הודעה בדבר הנחיית היועץ המשפטי לממשלה לפי פקודת המסים (גביה) (להלן: "הנחיה")[82]. בדברי ההסבר להנחיה זו מסביר היועמ"ש כי מטרת הנחיה זו היא להנחות את הרשויות וליתן להם קווים מנחים בבואם לנקוט בהליכי גבייה לפי הפקודה ובפרט בכל הנוגע להימנעות הרשויות משיהוי בהליכי הגבייה. ויוער בהקדים כי הנחיה זו חלה לא רק על קנסות חניה אלא גם על חובות אחרים לרשויות דוגמת – חוב ארנונה, מים, גביית היטלים ועוד.
על פי ההנחיה, העיקרון שיש להכיל בנקיטת הליכי גבייה על-פי פקודת המסים (גביה) הוא כי רשות מנהלית אינה רשאית להשתהות בגביית חובות[83]. רשויות רבות משתהות מלנקוט בהלכי גביה בשל העלויות הכרוכות בכך ונוקטות בהלכי גביה מנהלית לאחר זמן רב. בהנחיה נקבע כי אין כל צידוק לכך שרשות מנהלית תשתהה מלנקוט הליכי גביה בזמן סביר. המועד הראשון למשלוח מכתב הדרישה הראשון (שיש בו כדי לעצור את מרוץ ההתישנות של 3 שנים ולאפסו) הוא לאחר שחלפו 25 ימים מיום שהודעת הקנס הפכה לחלוטה (הקנס נהפך "לחוב") והמועד השני הוא לאחר שחלפו לפחות 25 ימים ממועד משלוח דרישת התשלום השנייה במכתב דרישה "לתשלום מיידי".[84]
בהנחיה נקבע כי על הרשות להתחיל הלכי הגביה בפרק זמן הקצר מ 3 שנים[85]. בכך למעשה מיישרת ההנחיה קו עם הקבוע בסעיף 10 לחסד"פ הקובע אף הוא פרק זמן של 3 שנים להתחלת ביצוע העונש. שליחת דרישת התשלום הראשונה תחשב כהתחלת הליכי הגביה המנהלית וכהתחלת ביצוע העונש. לא פתחה הרשות בהליכי גביה תוך 3 שנים מיום שזה הפך לחלוט לא תוכל לפתוח עוד. אף קביעה זו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 10 לחסד"פ.
עוד נקבע בהנחיה וזה גם עיקר החידוש בה, כי על הרשות להפעיל את אמצעי הגביה הקבועים בפקודה במאמץ לגבות את החוב וזאת במרווחי זמן סבירים ללא שיהוי וללא משיכת הליכי הגביה. ולפיכך נקבע כי לאחר פתיחת הליכי הגביה בשליחת דרישת תשלום ראשונה כאמור לעיל על הרשות לנקוט בהליכי גביה בשקידה ראויה וסבירה. פרקי הזמן המרביים הסבירים (ככל שלא נקבע אחרת בחיקוק) הינם[86]:
א.         בין מכתב הדרישה הראשונה למכתב הדרישה לתשלום מיידי – חצי שנה.
ב.         לאחר משלוח הדרישה לתשלום מיידי ועד למשלוח הודעה על הטלת עיקול ראשון (ובלבד          שקיימים נכסים שניתנים לעיקול) – שנה. ההנחיה אף קובעת ברחל בתך הקטנה כי ההודעה על   הטלת העיקול צריכה להיות על עיקול שבוצע בפועל ולא הודעה על הטלת עיקול (בעתיד).
ג.          בנוסף על הרשות להודיע לחייב על קיום חוב אחת לשנה.
במקרים חריגים בהם תקפיא  עורך דין פשיטת רגל הרשות את הליכי הגבייה (בעילות המופיעות בהנחיה, דוגמת: עיקול נכסים יגרום לפגיעה קשה בחייב, החייב ברח מהארץ ועוד) עליה להודיע לחייב על החוב פעם בשנתיים. החליטה הרשות על גביה פסיבית (מצב בו הרשות ממתינה כי החייב יפנה אליה על מנת לקבל כספים שמגיעים לו או לקבל היתר בניה וכדומה ואז לגבות ממנו את החוב) עליה להודיע לחייב פעם בשנתיים.
הנחיה זו נכנסה לתוקף ביום 25.06.2012 והיא תחול גם על חובות קיימים שטרם התיישנו. במקרים אלה תישלח הודעת תשלום ראשונה בתוך שנתיים מיום 25.06.2012 עורך דין פשיטת רגל  ולאחר מכן הרשות תמשיך לנהוג על-פי הנחיה זו, ובלבד שלעניין חובות שביום תחילתה של הנחיה זו חל עליהן שיהוי – טרם התיישן החוב[87].
סיכום: הנחיה זו מקצרת למעשה את תקופת התיישנות העונש בתחילה לחצי וקובעת סד זמנים של שנה וחצי מיום שהחוב הפך לחלוט, עד להטלת עיקול ראשון. ולאחריו לשנה, כאשר הרשות חייבת לנקוט בהלכי גביה או לשלוח מכתב "תזכורת" כל שנה ובכך קוצרה תקופת התיישנות העונש ב 2/3. הסנקציה -  לא נקטה הרשות בהליכי גביה כאמור בהנחיה זו בתוך פרקי הזמן האמורים לא תוכל עוד לגבות את החוב על פי פקודת המסים (גביה) כאן המקום לציין כי עדיין פתוחה בפני הרשות האפשרות לפנות לבית המשפט בתביעה אזרחית, בסדר דין מקוצר ואז לגבות את החוב באמצעות הליכי הוצאה לפועל.
 
24. רשומה מוסדית
בכל דיון העוסק בהתיישנות הודעות קנס תנסה הרשות  להוכיח את טענתה כי שלחה את מכתבי הדרישה עפ"י החוק ובמועדים הקבועים בו. ברוב רובם של המקרים תבקש הרשות לעשות זאת על-ידי פלט מחשב המכונה בפי כל "רשומה מוסדית" ובו מפורטות פעולותיה לאורך השנים.
על כן, ראוי  עורך דין פשיטת רגל ואף חשוב ביותר להכיר הכר היטב את המושג "רשומה מוסדית" ואת הטמון בחובו.
מהי רשומה מוסדית
לאור ההתפתחות הטכנולוגית והשתלבות המחשב כחלק אינטגראלי ומרכזי בחיינו, הוכנס בשנת 1995 תיקון לפקודת הראיות וזאת בדרך עקיפה ע"י חקיקת חוק המחשבים, תשנ"ה-1995. תיקון זה נעשה בעקבות תיקוני חקיקה דומים שנעשו באנגליה ובארצות הברית[88].
"רשומה מוסדית" מוגדרת בסעיף 35 בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), כדלקמן: "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד".  ומשנאמר "פלט" לא נותר אלא להביא גם את ההגדרה שלו: "נתונים, סימנים, מושגים או הוראות, המופקים, בכל דרך שהיא, על ידי מחשב".
לכאורה ניתן לשאול למה תיקון חקיקה זה היה נדרש או במילים אחרות מה החשיבות הרבה למושג "רשומה מוסדית". מושכל ראשון הוא כי לא תותר "עדות מפי השמועה" בבית המשפט ועל כן, באם רצתה הרשות לעשות שימוש בפלט מחשב כראיה היה עליה להביא את אותו עובד ציבור אשר רשם, ערך, או הזין את הנתונים למחשב שיעיד, עדות מכלי ראשון ועל סמך ידע אישי שלו, בתצהיר, ואף ייחקר עליו עם דרישת הצד שכנגד כי הוא זה שערך או רשם את הנתונים בשל אירועים ספציפיים שקרו. ברי, כי דבר זה היה מערים קשיים לא מבוטלים בפני כל מי שרוצה לעשות שימוש בפלטי מחשב כראיה ובמיוחד בגופים מורכבים דוג' רשויות המדינה.
אמור מעתה, "רשומה מוסדית" היא חריג לכלל האוסר "עדות מפי השמועה". מכאן שאם ה"מסמך" או ה"פלט" מוגש לבית המשפט כ"רשומה מוסדית" הרי שניתן להגישם על ידי כל עד מטעם הרשות  והם יהיו קבילים כראיה לאמיתות תוכנם. אשר על כן, חשוב מאוד להקפיד ולבדוק האם הרשות  בבואה לעשות שימוש ב"רשומה המוסדית" עומדת בארבעת התנאים המצטברים אותם קובע החוק, שרק בהתמלאם יראו את "הפלט" שהופק ממחשב כ"רשומה מוסדית".
סעיף 36 לפקודת הראיות (להלן: סעיף 36") קובע, "רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה – "
1.
2.
3.
3.1.
3.2.
בפסק הדין המקיף והעיקרי ביותר שעוסק בסעיף 36 הינו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א בעניין -  מדינת ישראל נ' רפי בן כליפה אוחנה[89]:
בית המשפט מנתח את מרכיבי סעיף 36 באופן ששני התנאים הראשונים הם תנאים שקשורים לפעילות הרשות  ולא לפלט ספציפי[90].  וכן הוא קובע כי "הפלט" עליו מדבר סעיף 36, חייב להיות של אותו מחשב, שבו עוסקים שני הסעיפים הראשונים של סעיף 36. כך לא ניתן לדוג' להדפיס "פלט" ממחשב אחד ע"י העברת המידע אליו באמצעות "דיסק און קי" מהמחשב שבו נערכה ה"רשומה המוסדית"[91].
מי יכול להעיד על התקיימות התנאים הנ"ל מטעם הרשות
לגבי שני התנאים הראשונים יכול להעיד עובד הרשות  אשר יכול לחתום על תצהיר ולהעיד בבית משפט על דבריו. לגבי שני התנאים הנוספים דרוש עד שהוא בעל ידע והשכלה מתאימים לדוג': מומחה למחשבים, אשר גם יכול להעיד על היישום בפועל, ולא די בעובד "רגיל" של הרשות[92]. עובד הרשות נדרש להגיש לבית המשפט "תצהיר" והעד המומחה נדרש להגיש לבית המשפט "תעודת מומחה".
מה צריך לכלול התצהיר והעדות
תצהיר עובד הרשות  צריך לכלול בין היתר הצהרה על כך שהנתונים הרשומים נאספו באופן רגיל ושוטף במהלך העבודה הסדירה, שלא נערכים שינויים רטרואקטיביים וכו'.
תצהיר "המומחה למחשבים" צריך לכלול התייחסות להגנה מפני וירוסים, פריצות, ביצוע גיבוי מעת לעת, העדר תקלות שיש בהם כדי לשבש את בסיס הנתונים, לדעת לענות האם התוכנה או החומרה השתנו ואם כן כיצד זה השפיע על בסיס הנתונים, למי יש גישה, האם נדרשת סיסמה, מה תדירות החלפתה ועוד כהנה וכהנה שאלות דומות[93]. בנוסף לתצהיר שניהם צפויים להיחקר על תצהירם זה.
על מי מוטל נטל ההוכחה           
היות "רשומה מוסדית" חריג לדיני הראיות ולנוכח לשון סעיף 36 – "אם נתקיימו כל אלה" אזי, מוטל על התביעה ובמקרה שלנו על הרשות להוכיח כי המסמך שהם מבקשים להציג כ"רשומה מוסדית", תוך חריגה עורך דין פשיטת רגל  מדיני הראיות, עומד בארבעת התנאים של סעיף 36.[94]
ברם, חובה להדגיש כי במקום בו לא יטען הצד שכנגד (האזרח) לעניין הקבילות של "הרשומה המוסדית" תתקבל זו כראיה קבילה מבלי שהרשות  תהיה חייבת להוכיח את ארבעת התנאים המנויים לעיל.
הוכחת אמיתות התוכן
ברישא של סעיף 36 נקבע כי הרשומה המוסדית הינה ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה. בהקשר זה ראוי להביא את דברי ביהמ"ש בעת"מ 611/06[95] בו נעשתה הבחנה בין הוכחת אמיתות התוכן של הרשומה המוסדית לבין המושג הוכחת תוכן. בית המשפט ביאר סוגיה זו בקובעו כי "הוכחת התוכן" היא הוכחת האותנטיות של הרשומה המוסדית ואילו הוכחת אמיתות התוכן היא הוכחת התאמת התוכן למציאות. לכאורה, לולא האמירה המפורשת של סעיף 36 יכולנו לבוא ולטעון כי כל מה שהרשומה המוסדית מוכיחה הוא כי הדברים אכן נכתבו בזמן אמת. ברם, היינו מתקשים לטעון כי הדברים שנכתבו אכן קרו במציאות. על כן, בא סעיף 36 וקובע מפורשות כי משהתמלאו ארבעת התנאים שהסעיף קובע אזי הרשומה המוסדית תהווה ראיה לכאורה כי לא רק שהאירועים הרשומים ברשומה המוסדית נכתבו בזמן אמת אלא שהם גם קרו במציאות בפועל.
אמחיש נקודה זו בעזרת הדוגמא הבאה: יוסי הוא בעל קיוסק, יוסי נוהג לרשום במחשבו כל מי שקונה אצלו ומבקש לרשום ב"הקפה" מיד עם תום ביצוע העסקה. ביום 01/01/2013 הגיע בני ורכש בקבוק קולה ב 5 ש"ח ואמר שישלם בסוף החודש. יוסי רשם את העסקה בסמוך להתרחשותה. בהנחה שיוסי עומד בשאר התנאים של הסעיף אזי יראו את הרשימות שיוסי עורך במחשבו לא רק כראיה לזה שהוא רשם את  הקניה של בני אלא כראיה לכאורה לכך שאכן בני רכש בהקפה ביום 01/01/2013 בסכום של 5 ש"ח וזאת אפילו במצב דברים בו יוסי כלל לא זוכר את אותה העסקה וכל שיש לו להסתמך עליו הוא הרישום במחשבו. כעת, נטל ההוכחה עובר לבני ועליו להוכיח כי הדבר "לא היה ולא נברא".    
לעניין אמיתות התוכן ראוי להבהיר כי גם במצב דברים בו הצד שכנגד, קרי, האזרח לא התנגד לקבילותה של הרשומה המוסדית והיא התקבלה כקבילה בבית המשפט עדיין יוכל האזרח בשלב מאוחר יותר של ההליכים לטעון כנגד אמיתות תוכנה של הרשומה המוסדית אך  לא יוכל לטעון כנגד קבילותה. כלומר, השאלה המשפטית תהפוך להיות מדיון בנושא קבילות הרשומה למשקל הראייתי שיש לתת לרשומה ומובן שבמצב דברים זה הנטל להוכיח זאת מוטל על האזרח ולא על הרשות .
עריכת שינויים ברשומה המוסדית
בעת"מ 611/06[96]  נקבע כי אין לערוך שינויים כלשהם בפלט המקורי שהופק, כך לדוג' אין להסתיר חלק מהנתונים, שכן, התנאי המצטבר והחשוב ביותר הוא כי בדרך הפקת הרשומה יש כדי להעיד על אמינותה. ביצוע שינוי כלשהו בפלט מערער הנחה זו, היות ואין לפנינו את הפלט המקורי אלא מסמך "מעובד", אי אפשר לומר כי הפלט שהוצג הוא אותו פלט שהופק מהמחשב ולפיכך, אין הוא עומד בדרישת סעיף 36 ועל כן, לא ניתן לראות ברשומה זו רשומה מוסדית כלל ועיקר. מהדברים ניתן להבין כי "הפלט" צריך להיות מופק מתוכנה "סגורה" אשר לא ניתן להכניס לה שינויים בדיעבד[97] או מגבילה הכנסת שינויים כאלה ובוודאי לא מאפשרת לערוך אותה, רק תוכנה העונה לדרישות הנ"ל יכולה לענות לדרישות החוק. ודוק: כי תוכנות מסוג "WORD" או "EXECL" אינן עונות (לעניות דעת המחבר) לדרישות אלה כלל וכלל. ויוטעם, כי רשויות מקומיות רבות עושות שימוש נרחב בתוכנות אלה בהיותם זמינות, פשוטות וזולות, כך למשל: פלטים  הקרויים בשמות כגון: "היסטורית כתובות לדוח חניה", "רשימה על דברי דואר רשומים", "פלט דואר יוצא" בו מופיעים שם התובע, מספר תעודת הזהות שלו, כתובתו וריכוז כל דברי הדואר אשר נשלחו וכן: "אירועי כתובת" כל מסמכים / פלטים הנ"ל הם למעשה מסמכים ערוכים בידי הרשויות , שאינם יכולים לענות להגדרה של רשומה מוסדית (אלא דינם כדין כל ראיה אחרת המוגשת לבית המשפט).
רשויות החקירה או התביעה לא יכולות להגיש רשומה מוסדית
סעיף 36 (ג) לפקודת הראיות קובע כי רשות חקירה או התביעה הפלילית לא יוכלו להגיש "רשומה מוסדית" אשר הם עצמם ערכו.
בפסק-דין גנאל[98] (ערעור - מחוזי) נקבע כי  "הרשומה המוסדית" היא "פרי יצירתה" ובוודאי אף נערכה על-ידי  מחלקת החניה והאכיפה של עיריית תל אביב שהיא רשות חקירתית, אשר שולחת את הודעת תשלום הקנס ומבצעת את ההליכים השונים לגבייתו של הקנס, ומשכך הרשומה אינה יכולה להיות בבחינת "רשומה מוסדית". צא ולמד:
  1. מחלקות חניה אכיפה וגבייה הינם רשויות חקירתיות ( הגדרות: רשות חוקרת - ממונה על איסוף הראיות ורשות התביעה -  ממונה על בחינת הראיות[99] ).
  2. היות והם רשויות חקירתיות הם לא יכולות להגיש תרשומת כרשומה מוסדית.
ויודגש, כי במרבית המקרים "הרשומות המוסדיות" מוגשות ע"י מחלקות החניה האכיפה והגבייה של הרשויות  השונות וזאת בניגוד גמור לסעיף 36 (ג). ויוער[100], כי מחלקות החניה, האכיפה והגבייה אינן מנועות להגיש את הרשומות ככל ראיה אחרת עפ"י דין[101].
24.1. סקירת פסקי דין מעניינים לעניין "הרשומה המוסדית"
המשמעות המזדקרת מיד לנוכח קביעתו זו של בית המשפט בעפ"א 80059/07 היא כי הרשות  לא תוכל לבוא ולהישען על "הרשומה המוסדית" כהוכחה למשלוח דבר דואר בדואר רגיל מבלי שתהיה לה ראיה נוספת תומכת בכך שדבר דואר אכן נשלח בדואר רגיל, ובשים לב לכך, שרוב הרשויות פועלות לפי פקודת המיסים (גבייה) ומסתפקות בשליחת מכתבי דרישה / תזכורת בדואר רגיל בלבד, יקשה עליהם עד מאוד להוכיח כי אכן שלחו את דבר הדואר ומכאן קצרה הדרך להוכיח את התיישנות הדוחות.
בפסק-דין קליר[102] (השלום ת"א) קובעת כב' השופטת רות רונן כי אין די "ברשומה המוסדית" אשר הגישה עיריית רמת גן כדי ללמד עורך דין פשיטת רגל  כי מכתב נשלח בדואר רשום אלא דרושות ראיות חיצוניות נוספות. הרשות נדרשת להוכיח בין באמצעות רשומה מוסדית ובין באמצעות בדרך אחרת עפ"י פקודת הראיות כל חוליה וחוליה בשרשרת משלוח הדואר הרשום. כך למשל בית הדפוס היה צריך אף הוא להגיש "רשומה מוסדית" משלו להוכיח כי המכתבים אכן נשלחו בדואר רשום.
לעומת זאת, פסק-דין גל[103], אשר נדון במחוזי, נקבע כי ניתן להוכיח משלוח בדואר רשום באמצעות 'רשומה מוסדית'. להשלמת התמונה יוער כי על פסק-דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון[104] ובו הסכימה עיריית ת"א שהערעור יתקבל וכתוצאה מכך, בוטל פסק-דין גל, אבל זאת מבלי שנדונה לגופו של עניין השאלה האם ניתן להוכיח בעזרת רשומה מוסדית משלוח של דואר בדואר רשום[105]. ויובהר כי אף בפסק-דין גל הסתמך כב' השו' עודד מודריק רק על רשומה מוסדית אשר יש בה כדי ללמד, לא רק כי הדואר נשלח אלא אף מה עלה בגורלו, "חזר", "לא נדרש". יוצא איפה, שגם לדעת השו' מודריק אין "ברשומה מוסדית" שאין בה פרוט מה עלה בגורל הודעת קנס כדי להוכיח כי דבר דואר נשלח ומה עלה בגורלו.
בפסק-דין אפרתי[106], סומך בית המשפט  את ידיו על פסק-דין קליר וחוזר על הקביעה כי לא די ברשומה המוסדית אלא יש להוכיח את כל רצף האירועים (מיום רישום הודעת קנס ש.א.) כולל משלוח ההודעה וזאת בדרך של רשומה מוסדית או בדרך אחרת וזאת ביחס לכל חוליה בשרשרת.
כלומר אם לוקחים את הרציונאל של שני פסקי הדין (פסק-דין אפרתי ופסק-דין קליר) ניתן להבין כי: באם הרשות  רוצה להסתמך על "רשומה מוסדית" היא יכולה לעשות כן, אבל ביחס לאירועים שהיו תחת שליטתה ולא ע"י גורם חיצוני דוגמא "בית דפוס", "דואר" וכו' ועליה להציג אם כך, בדרך של "רשומה מוסדית" (או בכל דרך אחרת עפ"י דין) – רשומה מוסדית של הדואר, רשומה מוסדית של בית הדפוס.
נראה שבתי המשפט לא מסתפקים ב"רשומה המוסדית" לבדה אלא הם מחפשים ראיה תומכת  / נוספת  או "דבר מה נוסף", שיהיה בו לתמוך ב"רשומה המוסדית".
בפסק-דין דנינו[107]  קובע (אוביטר) בית המשפט כי פלטי מחשב הוכרו כ"רשומה מוסדית" (במשמעות שהם קבילים ש.א.) וגם אם אינם ממלאים אחר דרישות דיני הראיות אין הדבר פוסל אותם מלשמש כראיה, תוך שהוא מסתמך על המעבר בפסיקה מקבילות לאמינות ומשקל[108]. ברם, בית המשפט לא אומר דבר לעניין "הוכחת אמיתות תוכנם", בנוסף פסק-דין זה עומד בסתירה לפסק-דין גנאל אשר נידון בערכאה גבוהה יותר ולפיכך מחייב את בית המשפט קמא.
בפסק-דין סופיאן[109] קובע ביהמ"ש כי הדוחות נשוא פסק-דין לא התיישנו. בית המשפט מבסס  את קביעתו זו על "הרשומה המוסדית" שהוצגה בפניו על-ידי העירייה וזאת כאשר המבקש (סופיאן) מחד - עורך דין פשיטת רגל  לא מעלה טענות לעניין קבילות הרשומה המוסדית ומאידך – לא מרים את נטל ההוכחה שרובץ עליו.
בפסק-דין נרדי[110] הציגה עיריית רחובות פלטי מחשב שהופקו ע"י רשות החניה וכותרתם "רשימת דברי דואר רשומים (לפי מיקוד) שנמסרו למשלוח דואר" הפלטים מכילים: מס' סידורי רץ, שם הנמען, כתובת למשלוח ומס' דו"ח החניה. כב' השופט/ת איריס לושי-עבודי מציינת את פסקי דין גל וגנאל מהמחוזי אשר עומדים בסתירה זה לזה[111] ביחס לקבילות הרשומה המוסדית. ברם, כב' השו' לא נדרשת להכריע בהם תוך שהיא מסתמכת על כך שהפסיקה "עקבית בגישתה" שלא די בפלטי מחשב לבדם כדי ליצור את חזקת המסירה, אלא נדרשת ראיה נוספת להוכחת המשלוח. כך נקבע גם בתק (ת"א) 1483-01-08 אסף בר נ' עירית תל אביב – יפו  (פורסם בנבו); תא (ת"א) 28977-08 לימור פנחס נ' עירית בני ברק (פורסם בנבו); תק (נת') 1055/08 ‏בוצר נח נ' עיריית נתניה (פורסם בנבו); ת"א (עכו) 4694/07 חפוטה נ' עיריית עכו (פורסם בנבו); ב"ש (נתניה) 1016/07 קופמן נ' עיריית נתניה (פורסם בנבו); ת"ק  2717/08 שורשי נ' עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו);
בפסק-דין ספיבק[112] בית המשפט קבע כי העירייה לא עמדה בתנאים הקבועים בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הראיות ולכן לא ניתן לקבל את הפלטים שהגישה כרשומה מוסדית. בית המשפט מנתח את פסק-דין גל וקובע כי פסק-דין גל אינו עוסק בשאלה האם הרשומה המוסדית עומדת בתנאים הקבועים בסעיפים 35 ו-36 ובאיזו דרך יש להכשיר את עצם הגשתה של הראיה המוסדית ונראה כי בית המשפט בפסק דינו זה קובע כי על הרשות  להוכיח מיוזמתה כי עמדה בתנאים הקבועים בסעיף 35 ובלשון בית המשפט העירייה לא עברה את שלב "הפרוזדור אז וודאי שהיא לא יכולה להיכנס לטרקלין". ראה לעניין זה גם: ב"ש (בני-ברק) 320/06 סעדון נ' עיריית בני-ברק (רשות החניה) (פורסם בנבו).
בערעור 23010-08-09[113] נוקט כב' השו' אברהם יעקב מבית המשפט המחוזי מרכז גישה מעניינת העושה הבחנה בין מסמכים אשר הרשות  מכינה בלא קשר לדו"ח ספציפי או לאדם ספציפי, דוג' "רשימת דברי דואר רשומים שנמסרו למשלוח" ואשר יש לראות בהם רשומה מוסדית לבין מסמכים אחרים ספציפיים לאדם מסוים או לדו"ח מסוים ואשר אין לראות בהם רשומה מוסדית.
בפסק-דין חגי נירה[114] אשר ניתן בבית המשפט המחוזי ע"י כב' השופטת יהודית שיצר נקבע כי די ברישום התוצאה האופרטיבית של משלוח הדואר הרשום ("לא נדרש") ברשומה המוסדית כדי להוות הוכחה מספקת למשלוח הודעת הקנס בדואר רשום. ראה גם: עפ"א 80074/07 מור מילמן אפרת נ' עיריית תל אביב (21.02.2008) [פורסם בנבו];
סיכום: מן המקובץ עולה  כי יראו רשומה מוסדית ככזו שעה שהיא עונה לקבוע בסעיף 36. יחד עם זאת הדעות בפסיקה חלוקות אודות המשקל והקבילות שיש ליתן לרשומה המוסדית ויש לבחון כל מקרה לגופו. מבלי לפגוע בכללות האמור, נראה כי לרוב נדרש בפסיקה "דבר מה נוסף" ולא די לרשות להסתמך אך ורק על הרשומה המוסדית ללא כל ראיה תומכת אחרת.
 
25. עדכון כתובות להמצאת הודעות קנס ודרישות לתשלום חוב
הן המצאה לפי סעיף 12ב והן מצאה לפי תקנה 44א, מחייבות את בעל הרכב לעדכן את כתובתו.
סעיף 27ב לפקודת התעבורה קובע חזקת אחריות על בעליו של הרכב, ואשר על כן, יראו אותו כמי שביצע את עבירת החניה. בדרך כלל הודעת תשלום הקנס מוצמדת לרכב  ורק לאחר מכן, ומשלא שולם הקנס, תבצע הרשות את הנוהל המכונה "הלבשת פרטים" ובו נגזרים פרטי בעל הרכב בהתאם לרישום במשרד הרישוי והמצאה שניה של הקנס תשלח לבעל הרכב הרשום ברישיון הרכב. 
בהתאם להוראות תקנה 13 לתקנות התעבורה (להלן: "תקנה 13"), חלה חובה על בעל הרכב להודיע על כל שינוי החל בפרטי רישיון הרכב הכוללת גם את עורך דין פשיטת רגל כתובתו של בעל הרכב.
בפסק-דין כוכבי[115]  נקבע להלכה כי על בעל רכב מוטלת החובה על פי חוק לעדכן את רשויות התעבורה אודות כתובתו הנכונה, אחרת לא יוכל להישמע בטענה כי דבר הדואר נשלח לכתובת שגויה שאינה כתובתו האמיתית ולפיכך, לא הגיעו לידיו. מכאן, שעובר לשנת 2007 נדרש בעל רכב לעדכן את כתובת מגוריו הן במשרד הרישוי והן במשרד הפנים.
ברם, בשל כפל הדרישות והטרטור הכרוך בעדכון כפול כל פעם שאדם משנה את כתובתו נוצר מצב שרבים רבים לא עדכנו את כתובתם. על מנת לפתור בעיה זו חוקקה הכנסת בשנת 2005 את חוק עדכון כתובות, התשס"א-2005 ובו נקבע כי די לו לאזרח לעדכן את כתובתו במשרד הפנים וכי על רשות הרישוי  לבצע את העדכון במסמכיה בהתאם לרשום במשרד הפנים. חוק זה נכנס לתוקף ביום  01.02.2006. כמו כן, בתקנה 13 שעניינו חובת בעל רכב לעדכן את פרטיו, הוכנס בשנת 2007 תיקון מס 8 שקובע כי די לו לבעל רכב שיעדכן פרטיו במשרד הפנים כדי לצאת ידי חובתו[116]. לפיכך, החל משנת 2007 ישנה הרמוניה חקיקתית בנושא זה, ועל בעל רכב מוטל כאמור לעדכן את כתובתו במשרד הפנים בלבד ועל הרשויות כאמור לשלוח את מכתביהם למען הרשום במשרד הפנים בלבד.
לאור שינויי חקיקה אלה יוצא שהלכת כוכבי אשר ניתנה טרם חוקק תיקון מס' 8, אינה רלוונטית יותר לעניין החובה לעדכן את רשויות התעבורה, אלא, יש לומר כי מעתה במקום החובה המוטלת על בעל רכב לעדכן את מענו הן במשרד הרישוי והן במשרד הפנים, כעת חלה עליו חובה לעדכן את מענו במשרד הפנים בלבד.
בב"ש 2726/08[117]  קובע בית המשפט הנכבד כי במקרה בו אזרח מתגורר בכפר אשר בחלקים ממנו אין כלל שמות לרחובות ואף אין מספרי בתים, מוטלת עליו החובה למסור כתובת אפקטיבית. ועדכון מס' ת.ד. תחשב לכזה.
סיכום: כיום בעל רכב נדרש לעדכן את כתובתו במשרד הפנים בלבד ועל הרשות להתכבד לעדכן את רישומיה בהתאם לרשום שם. לא עשתה כן הרשות, לא תוכל להעלות טענה כנגד אזרח הטוען כי לא קיבל את דברי הדואר מהרשות למרות שעדכן את כתובתו הנכונה במשרד הפנים.
 
26. התיישנות הודעות הקנס בהליכי פשיטת רגל – עיכוב הליכים והפטר
גולת הכותרת מבחינת החייב בהיכנסו להליך של פשיטת הרגל הוא עיכוב ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו כל עוד צו הכינוס עומד בתוקפו. נפלא עוד יותר מבחינת החייב הוא שלב קבלת ההפטר, בו החייב מופטר מכל חובותיו. נדייק כמעט מכל חובותיו, החובות שאינם ברי הפטר מופיעים בסעיף 69 לפקודת פשיטת הרגל. דא עקא, שבין חובות אלה מצוי גם חוב למדינה בגין קנס. בפסק-דין חנוך כרם קובע בית המשפט העליון כי ההפטר לא חל על הודעות קנס של הרשות ועושה גזרה שווה לעניין זה בין המדינה, כפי שמופיע בלשון הסעיף, לבין הרשות [118] .
בה"פ 55578-06-13 אדמוני שלומי נ' עיריית תל אביב-יפו (לא פורסם)[119], התעוררה השאלה, האם יש בעיכוב ההליכים כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות של הודעות הקנס. סוגיה זו טרם נידונה בבית המשפט.
תמצית העובדות  עורך דין פשיטת רגל בקציר האומר: עם קבלת צו הכינוס, עיכבה המשיבה את הליכי הגביה אותם נקטה כנגד המבקש. נוכח עיכוב ההליכים ובמשך שלש וחצי שנים לא פעלה המשיבה לגביית החוב ואף לא שלחה מכתבי דרישה[120]  בתוך פרק זמן זה. לאחר שלש וחצי שנים כאמור התברר למשיבה כי המבקש קיבל הפטר (תאריך ההפטר) או אז שלחה המשיבה מכתבי דרישה למבקש. המבקש מצידו פנה למשיבה בבקשה שזו תבטל את הודעות הקנס מחמת התיישנותם. המשיבה בתשובתה אליו, ענתה כי יש בתקופת עיכוב ההליכים כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, לפרק הזמן בו היה המבקש תחת צו כינוס. על קביעתה זו של המשיבה חלק המבקש והגיש בקשה לביטול הודעות הקנס מחמת התיישנות העונש. המבקש מעלה מספר נימוקים לעמדתו זו:
ראשית נטען כי סעיף 10 לחסד"פ, נוקט בלשון, ברורה וחד משמעית ואין בו חריגים ו/או סייגים.
"עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו –
                              ...
  1. בחטא – שלוש שנים."
 
ודוק: עבירות הקנס הן עבירות פליליות לכל דבר, שלגביהן מוכלים הכללים הרגילים הנוגעים לעבירות פליליות[121] ועל כן, הם חוסים תחת דיני העונשין שעל פיהם, תקופת התיישנותו של עונש "אינה נתונה לאירוע אשר מפסיק אותה, אלא היא נמנית לעולם ברציפות"[122]
שנית, לבית המשפט הדן בנושא אזרחי אין סמכות לדון בעניין ביצוע העונש לרבות עיכובו, אלא סמכות זו נתונה בלעדית לבית המשפט שבו נגזר דינו של האדם שהוא במקרה דנן בית המשפט לעניינים מקומיים ומכאן שלבית המשפט הדן בפשיטת הרגל אין סמכות לדון בעיכוב ביצוע של עונש.
שלישית, אין מחלוקת בפסיקה שאין צו לעיכוב הליכים על פי סעיף 20 (א) לפקודת פשיטת הרגל חל על הליכים פלילים.  בית המשפט העליון קובע את הלכת תורג'מן באומרו:
            "ברוח הדברים האמורים לעיל, איני מקבלת את האבחנה שניסה מפרק החברה לעשות בין     חברה בפירוק לבין חייב פושט רגל ביחס לעיכוב הליכים פליליים במסגרת הסדרי החוקים        הנוגעים לענין. נכון הוא כי סעיף 20 לפקודת פשיטת הרגל מדגיש בניסוחו כי בהליכי פשיטת     רגל מדובר בעיכוב הליכים לגבי תביעות נושים, והמסקנה על דרך השלילה היא כי אין       הוראה זו מדברת בעיכוב הליכים אחרים, ובכללם הליכים פליליים." [123]
בית המשפט העליון אף חוזר על הלכה זו בפסק-דין סינואני בקובעו מפורשות:
            "עיכוב ההליכים המשפטיים, החל מניה וביה עם מתן צו כינוס (לפי סעיף 20(א) לפקודה),    אינו מכסה הליכים פליליים".[124]
טעם רביעי שאותו מביא המבקש הינו כי סעיף 22 לפקודת פשיטת הרגל קובע  –
      ...
      (ד) על אף האמור בסעיף זה –
      (1) לא יעכב בית המשפט תובענה נגד פושט רגל אם הפטרו לא היה משמש בה הגנה;
 
כאשר סעיף 69 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי –
            (א) צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה:
            (1) חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס;
 
בספרם של כב' נשיא בית המשפט העליון השו' אשר גרוניס וכב' השו' שלמה לוין - פשיטת רגל, [מהדורה שלישית] בעמ' 105 נאמר בהאי לישנא:
            "צו עיכוב הליכים לא ינתן לגבי תובענה שהפטר של החייב לא ישמש בה הגנה"
לעניין זה, יפים גם דבריו של כב' השו' אברהם הימן בפסק-דין רענן:
            "במישור המהותי הרי מדובר בעונש המושת על אדם. הרציונל הוא שאין עונש דומה לחוב.    קנס הוא בבחינת סנקציה עונשית, ואין לבחון  עורך דין פשיטת רגל אותו במישור המשפטי של דיני חיובים. אי קיום            סנקציה עונשית יש בה משום פגיעה באינטרס ציבורי חשוב ביותר, שאחרת נמצא ערעור בסדר   החברתי הנובע מחוסר אפקטיביות של המשפט הפלילי. מקלט העבריין מאחרי פירוק או             הליכי פשיטת רגל, יש בו כדי לערער אמון הציבור בהגנה שבמשפט הפלילי." [125]     
ולפיכך, מן המקובץ עולה, כי צו עיכוב ההליכים לא חל על הודעות קנס. ואין בעובדת היות המבקש בהליכי כינוס נכסים כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
טענה נוספת חמישית במספר הינה, שהפסיקה הקלה מאוד על העיריות. שכן, בפסק-דין סצ'י נקבע להלכה כי די במשלוח מכתב דרישה על מנת שהדבר יחשב כהמשך "ביצוע" העונש כהגדרתו בסעיף 10 לחסד"פ ואין העיריות נדרשות לבצע עיקול דווקא. מכאן שדי היה למשיבה לשלוח מכתב דרישה אחד בתוך פרק הזמן של שלש שנים מיום צו הכינוס על מנת להאריך ב 3 שנים נוספות את תקופת ההתיישנות של הודעות הקנס וכך הלאה "ולנצח נצחים".   
סיכום: נמצא איפה כי אין בעיכוב הליכים כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
 
ח.      סדרי דין
חשיבות מכרעת יש לסדרי הדין בעניינינו. סוגיית התיישנות העבירה וסוגיית התיישנות העונש דורשים התייחסות שונה. בעוד שהתיישנות העבירה היא מתחום הדין הפלילי וסדרי הדין הנוהגים בה הם סדרי הדין הפלילי, התיישנות העונש היא מתחום הדין האזרחי וסדרי הדין הנוהגים בה הם סדרי הדין האזרחי.
ברם, אף עורכי-דין ותיקים עלולים לטעות לא אחת בבחירת הפורום המתאים לדון בטענת ההתיישנות. לא אחת נמחקות או אף נדחות בקשות או תביעות בבקשות לסילוק על הסף בשל העדר סמכות העניינית של בית המשפט המוטב.
חשיבות רבה יש לתת גם לאופן ניסוח הבקשה או התביעה. ניסוח לא נכון יכול להביא למחיקתה. נדרשת תשומת לב מיוחדת לטענות ולסעדים המבוקשים, טענות וסעדים שלא יהיו בהלימה לפורום בה הם נטענו ידחו ולעיתים יביאו מסיבה זו ומסיבה זו בלבד, לדחיית כל התביעה או הבקשה. בית המשפט בהחלטותיו חוזר ומשנן כי אין זה מתפקידו לעשות את עבודת הפרקליט ולפיכך, נוהג לעיתים קרובות שלא לבצע את ההבחנה הנדרשת בין הסעדים המבוקשים בהתאם לסמכותו העניינית שאליו הוגשה התביעה לבין אלה שלא,
אלא דוחה את כל התביעה או הבקשה כמקשה אחת. על מנת לבחור את הפורום המתאים יש לזכור את כלל האצבע שאומר כי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי[126].
 
27. התיישנות העבירה – סמכות עניינית
בקשה לביטול הודעת הקנס מחמת התיישנות העבירה יש להגיש לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט לעניינים מקומיים אשר בסמכותו הבלעדית לדון בעבירות אלה ומקור סמכותו זו הינה בהוראת סעיף 55 לחוק בית המשפט, הקובע כי הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר עירוניים נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים.  אדם הטוען בכתב טענותיו כי לא קיבל את הודעת הקנס בתוך שנה מיום ביצוע, מבקש למעשה את ביטול הקנס. שכן, בקשה זו מבוססת על סעיף 225א(א) לחסד"פ (להלן: "סעיף 225א(א)") אשר קובע כי לא תשלח הודעת קנס אם חלפה שנה מיום ביצוע.
לא זו אף זו, כאשר פלוני מעלה טענה שהוא לא קיבל לידיו את הודעת הקנס הוא מבקש למעשה להשיג על הרשעתו בפלילים. שכן, סעיף 229 (ח2) לחסד"פ (להלן: "סעיף 229 (ח2)"), קובע כי משחלפו המועדים הקבועים בחוק לתשלום הקנס או להגשת בקשה להישפט בגין העבירה, יראו את אותו אדם כמי שהורשע בדין ונגזר עליו סכום הקנס הנקוב בהודעת הקנס. או לחילופין, באם אותו אדם היה מבקש להישפט הרי שהוא היה נשפט בבית המשפט לעניינים מקומיים. לפיכך, כאשר פלוני טוען לא קיבלתי את הודעת הקנס, הוא תוקף למעשה את הרשעתו בדין.
יצויין כי דרך  עורך דין פשיטת רגל המלך להעלאת טענת התיישנות העבירה עם קבלת דרישת התשלום, היא לפנות תחילה לתובע העירוני בבקשה שיבטל את הקנס מכוח הוראת סעיף 225א(א). סמכות זו לביטול הקנס נתונה לתובע העירוני מכוח סעיף 229 (ח2), הקובע כי לתובע העירוני סמכות לבטל את הודעת הקנס אף אם חלפו המועדים הקבועים בחוק ומשבוטלה הודעת הקנס על-ידי התובע העירוני מתבטלת כפועל יוצא אף הרשעה. לא זו אף זו, לתובע העירוני סמכות טבועה להפעיל שיקול דעת מנהלי לרבות לעניין ביטול הודעת הקנס. באם התובע העירוני מסרב לביטול הודעת הקנס או אז פתוחה לפני פלוני הדרך לפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים ולהעלות טענתו בדבר התיישנות העבירה שם. 
בפסק-דין וקס[127] שולל בית המשפט העליון את האפשרות כי עניין התיישנות העבירה תידון בפני בית המשפט לעניינים מנהלים תוך שהוא דוחה את נימוקיהם של העותרים כי המדובר בתקיפה עקיפה של החלטות הרשות  וקובע כי נימוקיהם של העותרים בכתב טענותיהם עולים כדי תקיפה ישירה של הודעת הקנס ושל הרשעתם ועל כן, הסמכות לדון בכך נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים.
 
28. התיישנות העונש – סמכות עניינית
להבדיל, טענות בדבר התיישנות העונש יש להגיש לבית המשפט האזרחי, הוא בית משפט השלום. אומנם לכאורה ניתן היה לסבור כי היות ותקופת התיישנות העונש מקורה בסעיף 10 לחסד"פ. הרי שאין סמכות לבית המשפט האזרחי לדון בו אלא לבית המשפט הפלילי הוא בית המשפט לעניינים מקומיים. ודוק: אומנם תקופת ההתיישנות של  עורך דין פשיטת רגל העונש נקבעת בחסד"פ אך אין בחסד"פ כל הוראת דין הקובעת מהי הערכאה שמוסמכת לדון בטענת התיישנות העונש שמכוחו היא קמה. לא זו אף זו, הדין קובע כי מרגע שקנס הפך להיות לחלוט רואים אותו ככל חוב אחר אשר ניתן לגבות אותו על-פי פקודת המסים (גביה). ברם, גם בפקודת המיסים (גביה) אין בנמצא הוראת חוק המסדירה נושא זה. בשל כך, עד לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין פסי[128] היו פסיקות סותרות של בתי המשפט דלמטה.
כאמור בפסק-דין פסי נדונה השאלה איזהו בית המשפט המוסמך לדון בהתיישנות העונש ונקבע כי בית המשפט המוסמך לדון בהתיישנות העונש הינו בית המשפט השלום. בית המשפט העליון מנמק את החלטתו בכך שאין לבית המשפט להידרש לפסק הדין שנתן לאחר שניתן. אלא, באם יש הוראת חוק מפורשת המאפשרת לו לעשות כן[129]. לפיכך, אין מקום שבית המשפט לעניינים מקומיים ידון בבקשות בעניין ביצוע העונש שכן, אין בנמצא הוראת חוק המאפשרת לו לעשות כן. ניתן ללמוד זאת אף מגזירת קל וחומר אם בית משפט אינו מורשה לדון בפסק-דין שנתן אלא מכוח הוראת חוק מפורשת וודאי שאין הוא רשאי להידרש להליכי ביצוע העונש ללא הוראת חוק מפורשת[130]. שנית, הליכי ביצוע העונש הינם הליכים על פי פקודת המסים (גביה) שתכליתם הוצאה לפועל של העונש ולפיכך, אין זה נכון שבית המשפט לעניינים מקומיים שהוא בית משפט פלילי ידון בכך. שלישית, בקשה להצהיר על התיישנות העונש היא במהותה בקשה לסעד הצהרתי, הסמכות ליתן סעד הצהרתי נתון אף הוא לבית המשפט האזרחי. רביעית, נושא התיישנות העונש מעלה סוגיות הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי ולבית המשפט האזרחי "יפה יותר" להידרש לבחינת המישור העובדתי. טעם נוסף שמביא בית המשפט העליון הינו כי בבית המשפט לתעבורה התביעה מיוצגת על-ידי התביעה המשטרתית בעוד שבהליך לבירור סוגיית התיישנות העונש אין התביעה המשטרתית רשאית לייצג את המדינה שהיא המאשימה בהליך הפלילי אלא מי שמוסמך לייצגה הוא היועמ"ש או מי מטעמו.
בית המשפט העליון אינו מסתפק בכך ובודק האם בית המשפט הגבוה לצדק הוא הערכאה המוסמכת[131] ומגיעה לתוצאה שלאו וכי הערכאה המוסמכת היא בית המשפט השלום וזאת מהטעם שלצורך קבלת הכרעה בנושא התיישנות העונש יש להידרש לבירור התשתית העובדתית, בירור שלא מתאים לדרך הדיון בבג"צ, שבו לא מתקיימות חקירות נגדיות ולא נשמעות עדויות.
"מכלל לאו הינך שומע הן", לאחר שבית המשפט העליון שולל את בית המשפט לעניינים מקומיים ואת בג"צ הוא קובע כי הערכאה שלה הכלים הטובים ביותר לדון בהתיישנות העונש, הוא בית משפט השלום.
ומאידך בפסק-דין ארזי[132] שולל בית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים, את האפשרות כי התיישנות העונש תידון בפניו מהטעם כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אין את הכלים הדרושים לצורך בירור התשתית העובדתית הנדרשת להכרעה בסוגיה זו ולפיכך, לבית משפט השלום אשר לו הכלים הדרושים, הסמכות לדון בהתיישנות העונש[133].
מן המקובץ יוצא איפה, כי לבית המשפט השלום לערכאותיו (גם בשבתו כבית המשפט לתביעות קטנות) ישנה סמכות בלעדית לדון בהתיישנות העונש ולבית המשפט לעניינים מקומיים סמכות בלעדית לדון בהתיישנות העבירה. על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט לערעורים לעניינים מנהליים (עע"ם 6848/10)[134]. בין יתר טענותיהם העלו המערערים טענה כי במצב דברים בו נטענות טענות הן לעניין התיישנות העבירה והן לעניין התיישנות העונש ייווצר מצב "אבסורדי" לפיו יידרש האזרח לפנות לשתי ערכאות שונות. לבית המשפט לעניינים מקומיים לבירור התיישנות העבירה. ולבית משפט השלום לבירור התיישנות העונש[135]. אך, כב' השו' העליון י' דנציגר[136], מבהיר כי למקבל הודעות הדרישה עומדות שתי חלופות, האחת לתקוף את התיישנות העבירה ולמעשה את הרשעתו והשנייה לתקוף את התיישנות העונש. באם הוא רוצה למצות את שתי החלופות הוא יכול לעשות כן, אך תחילה עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה שזה יורה על ביטול הרשעתו בשל התיישנות העבירה. באם חלופה זו לא צלחה, עדיין יוכל לפנות לבית המשפט השלום בבקשה כי זה יורה על ביטול הליכי הגבייה בשל התיישנות העונש. במצב דברים מעין זה אין ברירה אלא לפצל את ההליכים[137].
אופציה שנייה היא  עורך דין פשיטת רגל לפנות לבית המשפט השלום ישירות וזאת לעניין התיישנות העונש בלבד, כאשר נק' המוצא במקרה זה היא כי הרשעתו של מבצע העבירה שרירה וקיימת ובויתורו על פניה לבית המשפט לעניינים מקומיים הוא מוותר למעשה על טענותיו בעניין הרשעתו. הרציונאל הוא ברור, התיישנות העונש מתחילה להימנות מיום שהאדם הורשע. שכן, ברי, שבאין הרשעה לא יכולה להתחיל תקופת התיישנות העונש. אשר על כן, אין מנוס מפיצול הדין נוכח הצורך לעשות הבחנה בין ההליך הפלילי והאזרחי. 
סיכום: טענה בדבר התיישנות העבירה תידון בבית המשפט לעניינים מקומיים וטענה בדבר התיישנות העונש תידון בפני בית המשפט האזרחי.
 
ט.      תרופות
לאחר שהוכיח אדם כי הודעת הקנס התיישנה בין מחמת התיישנות העבירה ובין אם מחמת התיישנות העונש, ואסור היה לנקוט בהלכים משפטיים לגבייתה עומדת בפניו האפשרות לפנות לבית המשפט לקבלת פיצוי.  האמצעי הנפוץ ביותר שאותו מפעילה הרשות  בבואה לגבות קנסות הינו הטלת עיקול בין אם על חשבון הבנק של החייב ובין אם על רכושו. רשות הבאה להפעיל אמצעי גביה שעלולים להיות פוגעניים כלפי "חייב" חייבת להתריע בפניו על כוונתה זו, באמצעות מכתב דרישה אל כתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין. לא עשתה כן,  עורך דין פשיטת רגל הרי היא התרשלה. אשר על כן, ברי כי אדם כזה זכאי וראוי לפיצוי מאת הרשות. העילות שיכולות להתאים לסיטואציה זו, של עיקול, נדונו בפסק-דין חנוך כרם בו בוחן בית המשפט שלש עילות: עילת לשון הרע, עילת הפגיעה בפרטיות ועילת הרשלנות.
עילת לשון הרע – יתרונה ברור ישנו פיצוי כספי אף ללא הוכחת נזק, החייב אינו צריך להוכיח כי נגרם לו נזק, בפרקטיקה חייב אדם להצביע על נזק כלשהו על מנת שבית המשפט יעניק לו סעד זה, אך הנטל קל להרמה יחסית לתביעת רשלנות.  עילת הפגיעה בפרטיות – יתרונה כיתרון עילת לשון הרע, ישנו פיצוי כספי אף ללא הוכחת נזק. עילת עוולת הרשלנות – בעילה זו על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק של ממש על מנת שיקבל את הסעד המבוקש מבית המשפט. ברם, להוכיח את הנזק במקרה של הטלת עיקול די קשה, לרוב עסקינן בנזק שאינו ממוני דוגמת – עוגמת נפש. נזק שבגינו הפיצוי קטן יחסית.
בית משפט השלום בפסק-דין חנוך כרם[138] קובע כי אין ספק שבהטלת עיקול יש משום פרסום לשון הרע כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. (להלן: "חוק לשון הרע") ברם, בסעיף 13(9) לחוק לשון הרע נקבע כי פרסום שמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת, רשאי הוא לעשות כן. הינו, העיקול שהטילה הרשות  הינו פרסום מותר. ומכאן שלא ניתן לתבוע את הרשות  מכוח עילת לשון הרע. כמו כן לא ניתן לתבוע את הרשות אף מכוח עילת הפגיעה בפרטיות, היות וסעיף 18 (1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע כי תהא זו הגנה טובה אם הפרסום שבגינו תובעים בעילת לשון הרע נעשה בדרך של פרסום המוגן לפי סעיף 13 לחוק לשון הרע. ברם, פסק-דין מאוחר יותר של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית המשפט לערעורים אזרחיים בעניין גסלר נ' עירית ירושלים[139] סותר את פסק-דין חנוך כרם (ואשר ניתן בערכאה נמוכה יותר כאמור לעיל) בקובעו כי אין הרשות יכולה ליהנות מההגנה הקבועה בסעיף 13 (9) לחוק לשון הרע שעה שהיא פועלת שלא כדין. סעיף 13(9) לחוק לשון הרע נותן הגנה לרשות במצב דברים בו היא פועלת כדין ולא בכל מצב ובטח לא במקום בו הוכח כי פעלה בניגוד לדין. אם הרשות מטילה עיקול בגין הודעת קנס שהתיישנה הרי שפעלה שלא כדין ועל כן, אין היא חוסה בהגנת הסעיף. יפים דבריו לעניין זה של א' שנהר בספרו דיני לשון הרע[140] באומרו כי ההגנה שבסעיף לא תחול על כל פרסום הבא בעקבות הוראה או היתר של רשות אלא רק במקרים בו תוכיח הרשות כי הייתה מוסכמת כדין להורות על הפרסום שבגינו ננקט ההליך. בית המשפט המחוזי[141] מוסיף וקובע כי גם הגנת הפרסום בתום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק לשון הרע אינו עומד לרשות שעה שהיא מבצעת עיקול של הודעת קנס שהתיישנה שכן, סעיף 16 (ב) לחוק לשון הרע קובע חזקה כי במקרה שפרסום אינו אמת הרי שיראו בפרסום זה ככזה שלא נעשה בתום לב אם לא ננקטו אמצעים סבירים להיווכח באמיתותו טרם הפרסום. לעניין זה ראו גם: (י-ם) 11374/09 תא (י-ם) 11374-09 ניסן שאוליאן נ' עיריית י-ם (02.05.2012) [פורסם בנבו]; תא (ת"א) 17615-03-10 אסתר גידניאן נ' עירית תל-אביב-יפו (24.02.2011) [פורסם בנבו]; תק (י-ם) 6793-03-09       אליהו גרשון מעוז נ' עיריית ירושלים מחלקת אכיפה (22.04.2012) [פורסם בנבו];
לעניין עילת הרשלנות קובע בית המשפט השלום בפסק-דין חנוך כרם[142], עילת הרשלנות קובעת כי מעשה של אדם (או רשות לצורך העניין) תחשב למעשה רשלני שעה שאדם סביר ונבון לא היה עושה את אותו מעשה רשלנות באותן הנסיבות וכן שלא נקט במידת הזהירות הסבירה באותן הנסיבות. עוד יש להוכיח כי קיימת חובת זהירות בין המפר את החובה לבין הניזוק וכן להוכיח קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק שנגרם לתובע. לעניין חובת הזהירות נקבע לא אחת כי רשות מקומית חבה בחובת זהירות מושגית[143] כלפי הציבור וכי היא חייבת לפעול ביושר, נאמנות, הגינות ובתום לב[144] בכל פעולותיה מול האזרח. ודוק: גוף שלטוני, דוגמת הרשות, אשר פועל באמצעי גביה מנהלים אשר מטיבם נעדרים ביקורת שיפוטית חייבים בחובת זהירות מוגברת כלפי האדם שכלפיו הם מופעלים דוגמת הטלת עיקול, זוהי חובת הזהירות המוסדית. חובת הזהירות הקונקרטית קיימת כל אימת שרשות מקומית מטילה עיקול או פועלת בהליך מנהלי שיש בו מטבעו כדי לגרום נזק לאותו "החייב". על כן, על רשות מקומית הבאה להטיל עיקול לבדוק חזור ובדוק האם הודעת הקנס לא התיישנה אחרת עלולה היא להיות מחויבת בנזיקין בעוולת הרשלנות.  הרשויות  יטענו כי הם ובאי כוחם זכאים להגנות הקבועות בסעיפים 6 ו-7(א) לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), שכן הם פועלים על-פי הוראת חיקוק, בתחום הרשאתם ומתוך אמונה סבירה ותום לב בקיומה של ההרשאה החוקית (בסעיף 6 לפקודת הנזיקין) וכן כי לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור בנזיקין (בסעיף 7(א) לפקודת הנזיקין. ברם, אין בסעיפי חוק אלה כדי לסייע לרשויות ולב"כ במקרה זה שכן בסעיף 6 נקבע כי הדברים הנאמרים בו יפים שעה שלא הוכחה רשלנות וכן בסעיף 7(א) נקבע כי עובד ציבור כן יהיה חייב בנזיקין היכן שפעל בשוויון נפש נוכח האפשרות שיגרם לאדם נזק כתוצאה ממעשהו.
סיכום: נראה שניתן לקבל פיצוי כספי מהרשות בעילת הרשלנות, בעילת לשון הרע ובעילת פגיעה בפרטיות.
 
י.       משפט משווה
בספרו של J.F. Josling על [145]periods of limitation  הוגדר חוק ההתיישנות בזו הלשון:
“A statute of limitation, in the narrower sense of the term, is an enactment of which the primary purpose is to set a time limit – a limitation period – on the bringing of legal proceeding in respect of a right of action accruing to a person by virtue of the common law or some statute other than the limitation statute itself”[146]
עקרון ההתיישנות מוצא את ביטויו כבר בחוקה האמריקאית. בתיקון השישי קבוע הזכות למשפט מהיר הנוגעת למי שמשפטו נפתח זה מכבר ובעוד שבתיקון החמישי והארבעה עשר קבוע הזכות להליך משפטי ראוי[147]. בבסיסו של עקרון ההתיישנות ישנו הרציונאל כי בהמשכות הליכים משפטיים נגד אדם במשך תקופה ארוכה, אשר לא קצובה בזמן יש כדי לפגוע בעקרונות אלה למשפט מהיר ולדיון ראוי.   עורך דין פשיטת רגל ובקנדה סע' 11(b) לצ'רטר לזכויות אדם קובע כי שיהוי בהליכים המשפטיים כפופים לעקרון של משפט הוגן ובכך מוטלת מגבלה על הימשכות ההליכים המשפטיים נגד אדם[148].
על טעמיה של הזכות לסיום מהיר של ההליך עמד השופט White בפסק-הדין בעניין United States v. Ewell (1966) [18], at p. 776:
“This guarantee is an important safeguard to prevent undue and oppressive incarceration prior to trial, to minimize anxiety and concern accompanying public accusation and to limit the possibilities that long delay will impair the ability of an accused to defend himself”.
טעם נוסף, לעקרון ההתיישנות בפלילים הוא הרצון של המחוקק להמריץ את רשויות החוק בטיפולם בעבריינים.  בעניין זה נאמר בבית המשפט העליון הפדראלי של ארצות הברית כך[149]:
 “Such a time limit may also have the salutary effect of encouraging law enforcement officials promptly to investigate suspected criminal activity”
עקרונות אלה דומים לעקרונות אותם מטווה המשפט הישראלי בכל הנוגע להתיישנות עבירות והתיישנות העונש בדין הפלילי כמו גם בדין האזרחי.[150]
החוק הישראלי קובע כי התיישנות העבירה או העונש בפלילים תיעצר כל אימת שהנאשם מסכל את יכולת רשויות החוק להעמידו לדין[151] או לבצע את העונש.  עורך דין פשיטת רגל עקרון זה ניתן למצוא אף בחוק ההתיישנות הפדראלי הקובע כדלקמן:
“No statute of limitations shall extend to any person fleeing from justice[152]
על אף שדיני ההתיישנות בפלילים בעולם דומים בבסיסם העקרוני, הדינים הקשורים להתיישנות הודעות הקנס שונים מאוד זה מזה. גם החוקים והתקנות הנוגעים לעבירות החניה שונים מאוד זה מזה..
בארצות הברית לכל רשות מקומית יש חוקי חניה משלה, בעיר ניו יורק (nyc) למשל ובדומה לארץ הודעת הקנס היא מסוג ברירת משפט. שכן, באם הודעת הקנס לא שולמה בתוך 100 ימים מיום שהונפקה תהפוך הודעת הקנס לחלוטה[153]. בשונה מהקבוע בסעיף 225 לחסד"פ לא חלה חובה על הרשות להמציא את הודעת הקנס בתוך שנה. עבירות התנועה בארצות הברית ובכללן עבירות החניה הפכו במדינות רבות להפרות חוק אזרחיות שבצידן סנקציות עונשיות אזרחיות[154] זאת בדומה למצב הקיים בישראל.
תקופת התיישנות העונש של הודעת הקנס מוגבלת לשמונה שנים ושלשה חודשים מיום שהונפקה[155]. עבירות החניה בדרך כלל מסווגת כעבירות "עוון" ותקופת ההתיישנות העבירה בגינן עומדת על שנתיים ימים.
באנגליה ווילס ובצרפת קיימות עבירות החניה מוגדרות כעבירות "חטא", כאשר סדר הדין הנהוג בהם דומה לסדר הדין הנהוג בארץ מסוג ברירת משפט. באנגליה לא קיימת תקופת התיישנות כלל על עבירות פליליות וניתן להגיש כתב אישום בכל עת[156].
נושא החניה מוסדר בגרמניה בסעיף 12 בפקודת התנועה הפדראלית והודעת קנס שלא שולמה נחשבת שם לעבירה פלילית. ההתיישנות בגרמניה דומה לקבוע בסעיף 9(א) שבחסד"פ אך בשונה מהארץ תקופת התיישנות העונש לא תוכל להיות ארוכה יותר מכפל תקופת ההתיישנות הקבוע לעבירה.
 
יא.     סיכום
בעבודת סמינריון זו סקרנו את פסקי הדין הבולטים והחשובים וכן את פסקי הדין "החריגים" ו"המעניינים" והצגנו את ההתפתחויות בפסיקה עם השנים.
בחנו מה דינן של עבירות החניה לאור תיקון מס' 51 בפקודת התעבורה ומצאנו שהן נשארו עבירות חטא.
בחנו תוך כמה זמן צריך להמציא לבעל רכב את הודעת הקנס מיום ביצוע העבירה ומצאנו כי הדבר צריך להיות בתוך שנה ללא תלות באירוע מנתק כאשר החריג הוא אם בעל הרכב ידע להצביע על אדם אחר אשר ביצע את העבירה אזי יש להמציא את הודעת הקנס בתוך שנתיים ימים.
עסקנו בעניין התיישנות העונש הבאנו את פסק-דין סצ'י כמו גם פסקי דין בולטים אחרים שבסיכומן אנו יודעים להגיד כי העונש מתיישן בתוך 3 שנים מיום שהודעת הקנס נעשתה לחלוטה, וכן דנו מה עונה להגדרה על-פי הפסיקה כהמשך ביצוע העונש העוצר את מירוץ ההתיישנות ומאפסו.
לאחר מכן, הצגנו את תקנה 44א לחסד"פ הראנו מצבים בהן לא תעמוד לרשות חזקת המסירה וכן כיצד ניתן לתקוף את החזקה. דברנו גם על מקבילה האזרחי הרי הוא סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) וראינו שדי לה לרשות לשלוח את הודעות הדרישה בדואר רגיל.
דברנו על ההנחיה החדשה של היועץ המשפטי לממשלה הקובעת תקופות זמן מרביות לרשות בבואה לבצע פעולות גביה והנפקות שלה לעניין התיישנות העונש.
דברנו גם על דרכי ההוכחה של הרשות בבואה להוכיח את משלוח דברי הדואר כמו גם את פעולות הגביה שבצעה לרבות עיקולים, זאת, באמצעות רשומה מוסדית והבאנו את התנאים הקבועים בחוק ואת ההלכה הפסוקה לעניין קבילותה והמשקל שיש ליתן לה. ויוער, כי לא נעשה די שימוש על ידי אלה הטוענים להתיישנות הודעת הקנס בכשלים הרבים שעלולים ליפול בדרך עבודת הרשות ביחס לרשומה המוסדית. כמו כן, ראינו שלרוב נדרש "דבר מה נוסף" לרשומה המוסדית על מנת שבית המשפט ישתכנע כי אכן דברי הדואר נשלחו ליעדם על ידי הרשות.
הצבענו על התיקונים שנכנסו החל משנת 2006 בנוגע לדרכי מסירת הודעה לרשויות המדינה אודות כתובת המגורים לאור הפסיקה והתקנות כי הרשות נדרשת להמציא את דברי הדואר לכתובת המגורים שלהם כפי שמופיע עובר לשנת 2007 במשרד הרישוי ולאחריה לכתובת המופיעה במשרד הפנים בלבד. ויוער, כי הרשות נוטה לכשול בנק' זו ולשלוח בהרבה מקרים לכתובות לא נכונות.
עסקנו בסוגיה שבה עד היום לא בוצעה תקיפה ישירה בבית המשפט, והיא מה דין מירוץ ההתיישנות בתקופת פשיטת רגל ועיכוב הליכים? האם הוא נעצר וראינו שלא. כן, הבאנו את הטעמים לכך.
דיברנו גם על  עורך דין פשיטת רגל סדרי הדין וראינו כי בכל הקשור להתיישנות העבירה הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים בלבד ובכל הקשור להתיישנות העונש הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט האזרחי וכי במקרה שיש טענות הן לעניין העונש והן לעניין העבירה אין מנוס אלא לתקוף תחילה את התיישנות העבירה בבית המשפט לעניינים מקומיים ורק אחר-כך את התיישנות העונש בבית המשפט האזרחי.
לבסוף, דברנו על העילות שבגינן ניתן לקבל פיצוי מהרשות עת זו ביצע פעולות גביה לגביית הודעת קנס שהתיישנה. כן, סקרנו את דיני ההתיישנות  עורך דין פשיטת רגל בעולם ביחס להתיישנות הודעות קנס לעומת ישראל.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
[1] זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקאי, אוגוסט-1991, כרך א' ע"מ 5;
[2] טעמים אלו שבדברי ההסבר באו לידי ביטוי לראשונה בפסק הדין מפיו של שו' ביהמ"ש העליון זילברג ז"ל בע"א 158/54 יצחק דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ, תל אביב ואח' (13.04.1956) [פורסם בנבו] בעמ' 625;
[3] לטעם זה, ניתן משקל פחות בפסיקה ובהלכה;
[4] ע"א 359/67 מתתיהו נסברג נ' שאול פלוס (21.04.1959) [פורסם בנבו] בעמ' 587;
[5] עא  522/71  מוריס בנין נ' אלברט בנין פ"מ כח(2) 309 (20.5.1974) [פורסם בנבו] בעמ' 330;
[6] עא 220/84 בועז אגיוף נ' קיבוץ גבת - אגודה שיתופית פ"ד מ(1) 528 (10.03.1986) בעמ' 531;
[7]  בג"ץ 9198/02 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (02/10/2008) [פורסם בנבו] בעמ' 35;
[8] ראו: תיקון ס' 62 לפקודת התעבורה (מס' 51), התש"ס-2000;
[9] רעא 10200/07 עו"ד מזל מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל (01.04.2008) [פורסם בנבו] עמ' 7 ואילך;
[10] ראו לעניין זה: הפ (ת"א) 200102/08 ניצה הדרי נ' עיריית תל-אביב-יפו (11.06.2009) [פורסם בנבו] ס' 8-10;
 
[11] תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: "תסד"פ");
[12] ראו שם;
[13] תקנה 41(ב) לתסד"פ;
[14] תקנה 44א לתסד"פ;
 
[15] בש 320/06 סעדון אלי, עו"ד נ' עיריית בני-ברק (רשות החניה) (22.07.2008)[פורסם בנבו] ס' 8; בש 1016/07 קופמן עמוס נ' עיריית נתניה (07.08.2007) [פורסם בנבו] בעמ'1;
[16] זאת להבדיל מבעבירות פשע ועוון בהם ישנה אפשרות לקטיעת מרוץ ההתישנות מטעמים המובאים בס' 9(ג) לחסד"פ שכן, את ס' 225א(א) לחסד"פ יש לקרוא ביחד עם ס' 9(א) לחסד"פ אשר קובע כי אין להעמיד אדם לדין בשל עבירת חטא אם עברה מיום ביצוע שנה אחת וביחד עם ס' 9(ג) לחסד"פ הקובע באילו תנאים נקטע מרוץ ההתיישנות של העבירה תוך שהוא מחריג את עבירת החטא. רוצה אומר, לא יכולה להשמע ולא תשמע מפי רשות מקומית טענה כי יש לקטוע את מרוץ ההתיישנות מכל טעם שהוא וראו גם בהערה 19, בג"ץ 6972/96, עמ' 5;
[17] כקבוע בס' 1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ;
[18] רעפ 389/06 עו"ד ירון קוסטליץ נ' עיריית תל אביב (10.07.2006) [פורסם בנבו] עמ' 4-5;
[19] עפא (ת"א) 23016-09-11 רון משה נ' עיריית חולון (15.11.2011) [פורסם בנבו] עמ' 6;
[20] ס' 27ב(א) לפקודת התעבורה, כאשר ס' 27ב(ב) ו-(ג) לפקודה קובעים שמשהוכיח בעל הרכב כי מסר את החזקה בו לאחר יכול אותו פלוני שאליו נמסרה החזקה ברכב לעשות שימוש בתקנה 27ב(א) לפקודה ולהוכיח למי הוא מסר את הרכב וכך חוזר חלילה;
[21] עא 31/85 איברהים בדיר נ' נתנאל טסה פ"ד מג(2) 81 (28.06.1989)  ס' 5;
[22] ס' 69ב בוטל (ס' 10 לחוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון 24) תשנ"א-1990) והוחלף בס' 27ב לפקודה אשר בתיקון 24  הורחב ונהפך ל"בית קיבול" לאחריות בעלים של רכב כן הוחלפה ההגדה הכללית של "בעל" רכב כך שס' 69ב התרוקן מתוכנו;
[23] ע"א 20/64 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל ואח' וערעור שכנגד, פ"ד יח(3) 42 (13.07.1964) בעמ' 435;
[24] השופט העליון בדימוס לנדוי מתבסס בפסק דינו על הלכה שהתקבלה באנגליה בכלל הראיות כי יראו את בעל הרכב כאחראי במקרים כגון אלה;
[25] ע"א 259/63 אפרים חיים נ' יעקב קלקשטין והחברה הלאומית לבטיחות ולאחריות בע"מ,פ"ד יח(3) 662 (22.09.1964) בעמ' 665-666;
[26] לא ציטוט מדויק;
[27] עפ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4) 364 (08.08.1991) ס' 22;
[28]עתמ (חי') 9692-11-08 אבי גרינפלד נ' עירית חיפה (22.06.2009) [פורסם בנבו] עמ' 11-16;
[29] ע"פ 1160/99 איתי הכהן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 205 (17.04.2000) ס'' 3;
[30] תפ (ב"י) 1628/11 מדינת ישראל נ' דומיקאר בע"מ (23.02.2012) [פורסם בנבו] עמ' 7;
[31] תד (י-ם) 2007/09 מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' מאיר צמח (09.06.2010) [פורסם בנבו] עמ' 4-9;
[32]  (י-ם) 13232/10  מדינת ישראל נ' בניטה שמחה (30.04.2012) [פורסם בנבו] ראו ס': 11, 25 ו-31;
[33] בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ''ד נב(2) 542 (16.06.1998);
[34] ראו שם, בס'' 3 ו-5 לפסק דינה של כב' השו' דורנר;
[35] שם, בס' 23 לפסק דינו;
[36] שם, בס' 2 לפסק דינו;
[37] בגץ 7281/09 שרגא רוזנבאום נ' עיריית הרצליה- לשכת היועץ המשפטי (03.01.2010) [פורסם בנבו] ס' ה';
[38] ב"ש (עניינים מקומיים כ"ס) 1006/07 ג'ואל מסילתי נ' עיריית נתניה (21.05.2007) [פורסם בנבו] עמ' 1;
[39] י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (ספר ראשון), מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ח-1998, בעמ' 823;
[40] רעא 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.06.2013) [פורסם בנבו] ס' 19;
[41] ראו עניין פסק-דין קריב, ה"ש 66 להלן;
[42] ראו עניין פסק-דין אזוב ה"ש 64 להלן;
[43] ראו עניין פסק-דין חנוך כרם, ה"ש 57 לעיל, בעמ' 13;
[44] ראו שם, בעמ' 14;
[45] עע"ם 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירדנה לוי (06.11.2012) [פורסם בנבו] ס'' 33-36;
[46] ודוק: אין הדבר עומד בסתירה לפסק-דין חנוך כרם היות וכאן מדובר בחזקת התקינות המנהלית באופן כללי ובפסק-דין חנוך כרם מדובר במשלוח מכוח ס' 228(ב) לחסד"פ;
[47] יצחק זמיר "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק" משפט וממשל א 295 (1993);
[48] ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787 (10.02.2002)  ס'' 17;
[49] עפ 6920/07 אורי חסון נ' מדינת ישראל (04.09.2007) [פורסם בנבו] עמ' 3-4;
[50] עפ (ת"א) 70720/02 אהוד קריב נ' מדינת ישראל (18.08.2003) [פורסם בנבו] עמ' 2-5;
[51] רעפ 10319/07 בנימין פדידה נ' מדינת ישראל (17.12.2007) [פורסם בנבו] עמ' 4;
[52] עתמ (חי') 3376/06 טננבאום צביה נ' הלשכה המשפטית (08.05.2007) [פורסם בנבו] ס'' 11-12;
[53] תלפ (חד') 1117/07 כנאענה מחמוד נ' עיריית חדרה (18.08.2008) [פורסם בנבו] ס' 11;
[54] ה"פ 146/06, בש"א 2813/06 ליאור סביון נ' עיריית רחובות (10.09.2006) [פורסם בנבו] ס' 5;
[55] בש (אי') 1933/07  קורוב מטביי נ' עיריית אילת(03.02.2008) [פורסם בנבו] ס' 10-13;
[56] עפא (ת"א) 23016-09-11 רון משה נ' עיריית חולון (15.11.2011) [פורסם בנבו] עמ' 4;
[57] עפא (חי') 277-08 מנסור סולימאן נ' מדינת ישראל (18.12.2008) [פורסם בנבו] עמ' 3;
[58] עפא 080059/07  גנאל אברהם ואח' נ' עיריית תל אביב (11.11.2007) [פורסם בנבו];
[59] ע"פ 030754/06 אשר שמואלי נ' מדינת ישראל (19.02.2007) [פורסם בנבו] עמ' 3;
[60] ע"פ 30201/06 שפריר נ' מדינת ישראל (08.08.2006) [פורסם בנבו] עמ' 1;
[61] עא (עכו) 1331-02-09‏ ‏ דוד ענבר נ' עירית עכו (24.05.2009) [פורסם בנבו] עמ'3;
[62] ראו עניין כהן יפעת, ה"ש 17 לעיל, בעמ' 5;
[63] ראו עניין אזוב, ה"ש 65 לעיל, בעמ' 2;
[64] ראו עניין קריב, ה"ש 67 לעיל, בעמ' 1;
[65] ראו עניין בג"צ 7281/09, ה"ש 54 לעיל,  בס' ו';
[66] פקודת המיסים (גביה) התפרסמה לראשונה בשנת 1929 ומקורה הוא באנגלית. מאז ועד היום לא חוקק חוק אחר במקומה אך מעת לעת בוצעו בה תיקונים;
[67] וראו גם: עעמ 6848/10 ‏איתן ארז נ' עיריית גבעתיים (30.05.2012) [פורסם בנבו] ס' 13;
[68] אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), תש"ס-2000;
[69] ראו עניין סצ'י, ה"ש 50 לעיל, בס' 4;
[70] עת"מ 6882-11-10 סמקו סנטר (1999) בע"מ נ' עיריית נס ציונה (22.11.2010) [פורסם בנבו] ס' 6;
[71] הנתונים נלקחו מתוך: ניתוח העלות התקציבית להצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גביה) (המצאת דרישה לתשלום דוחות חניה), התשס"ה-2004 עמ'2 (פ/2832);
[72] עלות משלוח דואר רגיל בארץ הינו 2 ש"ח (נכון ליוני 2013);
[73] עלות משלוח דואר רשום ללא אישור מסירה בארץ הינו 9.6 ש"ח (נכון ליוני 2013);
[74] הצעת חוק לתיקון פקודת המסים (גביה) (המצאת דרישה לתשלום דוחות חניה), התשס"ה-2004;
[76] ת"א 161625/09 אברהם חנוך כרם נ' עיריית תל אביב-יפו (03.12.2009) [פורסם בנבו] ס' 3;
[77] ראו עניין חנוך כרם (עליון), ה"ש 57 לעיל, בעמ' 14-15;
[78] ראו שם, בס' 19;
[79] שם, בס' 20;
[80] שם, בס' 20;
[81] תא (רמ') 111/09  דוד דנינו נ' עיריית רמת גן (16.10.2012) [פורסם בנבו] עמ' 13;
[82] "הפעלת הליכי גבייה מינהליים לפי פקודת המסים )גבייה)" הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 (התשע"ב);
[83] ראו שם,: בס' 2;
[84] המועדים הקבועים באכרזת המסים נקבע כי במקום 15 ימים הקבועים בפקודה יבואו 25 ימים;
[85] ראו עניין ההנחיה,ה"ש 99 לעיל, בס' 5;
[86] ראו שם, בס' 8.1;
[87] שם, בס' 15;
[88] עא 2515/94  יוסף לוי נ' עיריית חיפה, פ''ד נ(1) 723 (25.08.1996) בעמ' 731; 
 
[89] תפח (ת"א) 1120/04 מדינת ישראל נ' רפי בן כליפה אוחנה (15.02.2007) [פורסם בנבו];
[90] ראו שם, בעמ' 7;
[91] שם, בעמ' 6-7;
[92] י. קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורת תשס"ד- 2003, בעמ' 846-847;
[93] ראו שם;
[94] ראו עניין רפי בן כליפה אוחנה, ה"ש 106 לעיל, בעמ' 9 ואילך;
[95] עת"מ 116/06 (ים) ד"ר מיכאל לוטן נ' לשכת עורכי הדין בישראל ואח' (11/9/2006) [פורסם בנבו];
[96] ראו שם, בעמ' 37;
[97] עא (נת') 46489-07-10 שרה גרינברג נ' עירית נתניה (17.05.2012) [פורסם בנבו] עמ' 13;
[98] עפא (ת"א) 80059/07 גנאל אברהם נ' עיריית תל אביב (11.11.2007) [פורסם בנבו] בעמ' 4;
[99] ראו עניין בג"צ 6972/96, ה"ש 13 לעיל, בעמ' 782;
[100] ראו עניין על הראיות, ה"ש 109 לעיל, בעמ' 849-850 ;  ס' 39ב פקודת הראיות;
[101] כך למשל: תצטרך הרשות  להביא עד שיאמת את הכתוב ברשומה, שהאירועים אשר רשומים ברשומה אכן קרו בפועל תוך הגשת מלוא הראיות לסמוך דבריהם, וזאת שלא כמו ב"רשומה מוסדית" כמוסבר לעיל;
[102] ה"פ 201183/04 (ת"א) קליר אלחנן נ' עיריית רמת גן (28.03.2005) [פורסם בנבו] בעמ' 3-4;
[103]עפא (ת"א) 8329/05 גל אריאלה נ' עיריית תל אביב (2006) [פורסם בנבו] יוער, כי פסק דינו של כב' השו' מודריק במחוזי ניתן לפני פסק-דין גנאל;
[104] רעפ 10217/06  אריאלה גל נ' עיריית תל-אביב (2007) [פורסם בנבו];
[105] הערת המחבר: כנראה שהעירייה רצתה להימנע "חלילה" מתקדים מחייב ועל כן, הסכימה "לוותר" . שכן, אם ביהמ"ש העליון היה מוצא כי אין ברשומה מוסדית להוכיח משלוח בדואר רשום, הדבר היה מקשה עד מאוד על העירייה;
[106] תא (ת"א) 67321/04 עירית תל-אביב יפו נ' אפרתי אבישי (09.05.2005) [פורסם בנבו] בעמ' 4;
[107] ה"ש 98 לעיל, בעמ' 18 ;
[108] ראו לעניין המעבר מקבילות הראיה למשקלה:ע"פ  5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, 4.5.2006. ס' 40 ואילך לפסק דינה של כב' השו' ד' ביניש;
[109] חנ (נצ') 11321-09-08 סופיאן שיבלי נ' עירית טבריה (07.12.2008) [פורסם בנבו], בעמ' 4;
[110] ב"ש 4/09 נרדי יעקובי נ' עיריית רחובות (17.09.2009) [פורסם בנבו] ס' 13;                                                                   
[111] הערת המחבר: קיבעת כב' השו' לא מדויקת היות שפסק-דין גנאל התקבל אחרי פסק-דין גל וכן פסק-דין בוטל , ראו לעניין זה הערות 13 ו-14 לעיל;
[112] ה"פ (י-ם) 515/08 ולדיסלב ספיבק נ' עירית ירושלים (27/04/09) [פורסם בנבו] בעמ' 3 ;
[113] רתק (מרכז) 23010-08-09 אריה שרשי נ' עירית פתח תקווה (01.11.2009) [פורסם בנבו] עמ' 2;
[114] עפא (ת"א) 80201/07   חגי נירה נ' עיריית תל-אביב (29.06.2008) [פורסם בנבו] בעמ' 2;
[115] רע"פ 2096/07 דר' ציפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל (01.05.2007) [פורסם בנבו] ס' 8;
[116] תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (תיקון מס' 8) התשס"ז-2007 (04.07.2007) [פורסם בנבו];
[117] בש 2726/08 טאהא יוסף נ' עיריית ת"א (28.12.2008) [פורסם בנבו] עמ' 4;
[118] ראו עניין חנוך כרם (עליון), ה"ש 57 לעיל;
[119] גילוי נאות: ה"פ זו הוגשה לבית המשפט הנכבד על-ידי מחבר מאמר זה והיא טרם נידונה וטרם התקבלה תשובתה של המשיבה, עיריית תל אביב-יפו. יחד עם ה"פ זו הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני וארעי, בית המשפט הנכבד נעתר לבקשה זו;
[120] ראו עניין סצ'י, ה"ש 50 לעיל;
[121] בג"צ 2126/99 מתי דה הס נגד עירית תל אביב-יפו ואח', פד"י נד(1), 468, (30.03.2000) בעמ' 475-476;
[122] משה שלגי וצבי כהן, סדר הדין הפלילי, [מהדורה שניה], בעמ' 226;
[123] רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ, פ''ד נז(5) 799 (04.08.2003  בעמ'811;
[124] ע"א 5735/09 עיריית טבריה נ' אבנר סינואני (17.04.2012) [פורסם בנבו] בעמ' 8;
[125] בעמק (ראשל"צ) 7655/03 עיריית ראשל"צ נ' אייסטרייכר רענן (27.06.2004) [פורסם בנבו] בעמ' 1;
[126] ע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל-אביב  (05.12.2005) [פורסם בנבו], ס' 5;
 
[127] ראו שם, בס' 5;
[128] ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(5) 715 (16.12.2009) [פורסם בפדאור] ס' 6;
[129] עפ 1100/91  מדינת ישראל נ' מחמד עלי חן ג'עפרי, פ''ד מז(1) 418 (10.02.1993) עמ' 3;
[130] ראו עניין פסי, ה"ש 145 לעיל, בס' 4;
[131] ראו שם בס' 5;
[132] ראו עניין ארזי, ה"ש 84 לעיל,  בעמ' 6-8;
[133] וראו גם: עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ''ד נט(6) 411 (17.03.2005) [פורסם בנבו] בס' 10;
[134] ראו עניין ארזי, ה"ש 84 לעיל, בעמ' 6;
[135] ראו שם, בס' 4;
[136] שם, ס' 16;
[137] ראו גם: רעא 2747/08 יעקב שאוליאן נ' רונית חורש (21.08.2008) [פורסם בנבו] ס' 6;
[138] ראו עניין חנוך כרם (שלום), ה"ש 93 לעיל, בעמ' 13;
[139] עא (י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (24.03.2011) [פורסם בנבו] ס' 7-12;
[140] א' שנהר דיני לשון הרע (1997) עמ' 204;
[141] ראו עניין עו"ד גסלר, ה"ש 156 לעיל, ס' 13;
[142] ראו עניין חנוך כרם (שלום), ה"ש 93 לעיל, בעמ' 13-12;
[143] רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פד"י נ"ד (5) 638 (19.12.2000) עמ' 652;
[144] ת"א 2518/06 שירותי בריאות כללית נ' עיריית ת"א  (25.04.2006) [פורסם בנבו], עמ' 9;
[145] מהדורה שישית משנת 1986 בהוצאת Longman Group Limited ;
[146] בהגדרתו זו מסתמך המחבר על דברי Pickford L. J. , במשפט Gregory v. Torquay Corporation (1911) 2 K. B. at p. 559;
[147] United States v. Marion 92 S.Ct. 455 (1971);
[148]  P.W. Hogg Constitutional Law of Canada;
[149] Toussie v. United States (1970) [20], at p. 860;
[150] ראו: מבוא, עמ' 3 לעיל;
[151] ראו לדוג': ס' 94א(ג) לתסד"פ;
[152] 18 U.S.C. sec. 3290;
[153]אתר העיר ניו יורק ,http://www.nyc.gov/html/dof/html/parking/park_tickets_judgment.shtml;
[154] ראו למשל: Rev. code wash (AKCW) sec.46.63.20;
[155] NYS Criminal Procedure Law § 30.10;
[156] A.J.Tumer, "the new fixed penalty Sestem" (1986) crim.L.R 782, p.783;

עבודת סמינריון התיישנות דוחות חנייה עורך דין פשיטת רגל